כִּפְנִינִים נִתָּקוֹת מְשַׁרְשֶׁרֶת
הַמִּלִּים שֶׁלִּי מִתְגַּלְגְּלוֹת קְטַנּוֹת אֶל תּוֹךְ עַצְמָן,
מִתְפַּזְּרוֹת מִכָּל מַשְׁמָעוּת,
גַּם אֲנִי הַיְּשֵׁנָה מִתְרַחֶקֶת מְאוֹד,
כְּבָר בִּקְצֵה הַשִּׁיר הַזֶּה
אֵינִי דוֹבֶרֶת
אֶת הַשָּׂפָה שֶׁל מַחְשְׁבוֹתַי.
(קטע מהשיר חֵירוּת-מתוך לאן שנצוף שם בית – מיה טבת דיין)
אחרי החגים כבר כאן.
חגגנו.
יצאנו לטבע.
פגשנו חברים.
אכלנו עם המשפחה.
ועכשיו זמן בית.
זמן בית אצלי זה זמן ספרים.
על המדפים הצטברו לא מעט.
ובמה להתחיל זו השאלה.
אחד גנב את ליבי
ודווקא ספר שירה.
מי שמכיר אותי יודע ששירה זו לא כוס התה שלי.
אבל קיבלתי את ספרה החדש של מיה טבת דיין שקראה לו בפשטות 'לאן שנצוף שם בית' פתחתי, ומיד הייתי בבית.
אני לא מבינה יותר מדי בשירה,
בשיעורים בבית הספר עת נשאלה שאלת השאלות; "למה התכוון המשורר באומרו?" מיד התקוממתי, מה השאלה בכלל? הרי הכל פרוש וידוע ונמצא באותיות מנוקדות על הדף. ובכלל מה משנה למה הוא התכוון? מה שמשנה הינו מה שנקלט אצלי.
טבת דיין, כותבת שירה נשית. טובה.
שירה אישית.
שירה נוגעת.
חודרת.
פוצעת.
נשארת.
השירים שלה מצליחים לגעת באמת הפנימית שלה, ובכך מובילים את הקורא/ת לאמת פנימית שלהם/ן.
הם מעוררים געגועים, לאנשים. למקומות. לזמנים. שגם אם לא היית חלק מהם, הם שייכים גם לך.
הם מוצפים בכאב. כאב אישי. כאב נוגע ללב.
ב'לאן שנצוף שם בית' מביאה טבת דיין בארבע שערים מסע המחולק לעונות השנה. מסע אישי אל מחוזות ילדותה, מסע אישי אל מחוזות חייה הבוגרים, מסע אל היתמות ואל האימהות. אל הפשטות. שבחייה. שבחיים.
על דש העטיפה הפנימית של הספר מעידה טבת דיין: "התחלתי לכתוב שירה בלילה שבו אמי מתה. כך פתאום באמצע החיים. קראתי שירה לפני כן, כתבתי דוקטורט על שירה סנסקריטית ולימדתי באוניברסיטה. אבל לא כתבתי, שנתיים לאחר מותה פרסמתי את "ויהי ערב, ויהי תוהו" (פרדס, 2015): פואמה ארוכה של שירי התייתמות וגעגוע. מאז פוסמו שירי בבמות שונות בארץ ובעולם. תרגמו, הולחנו והוצגו בתערוכות, זכו בפרס ושינו את חיי מקצה לקצה."
עֲרָפֶל-מתוך לאן שנצוף שם בית – מיה טבת דיין
״קָרָאנוּ עַל שֶׁלֶט בְּיַעַר הַגֶּשֶׁם:
״הָעֵצִים שֶׁלָּנוּ גְּבוֹהִים כָּל כָּךְ
הֵם שׁוֹתִים אַרְבָּעִים אָחוּז עֲרָפֶל״.
אַחַר כָּךְ, בָּעִיר, אִישׁ בְּשֵׂעָר לָבָן
הִתְיַשֵּׁב בָּאוֹטוֹ שֶׁלָּנוּ
שֶׁחָנָה לְיַד הַמִּדְרָכָה.
כְּשֶׁקָּרָאנוּ לוֹ יָצָא
וְהִתְנַצֵּל, ״הָיָה לִי אוֹטוֹ כָּזהֶ בְּדִיּוּק״.
חֲסַר בַּיִת עָמַד עַל סַפְסָל וְקָרָא
"אֲניִ אוֹהֵב אוֹתָךְ, אַתְּ שׁוֹמַעַת?
אוֹהֵב אוֹתָךְ!"
הַכֹּל נִרְאָה לִי מְסֻבָּךְ;
אֵיךְ לֹא לְהִכָּנֵס בְּטָעוּת אֶל הֶעָבָר.
אֵיךְ לִצְעֹק אֶת הָאַהֲבָה.
אֵיךְ לִצְמֹחַ מִתּוֹךְ עֲרָפֶל.״
מיה טבת דיין, נוגעת.
