כתר שמש

פוסט ארוך מהרגיל. על מוות עצב הקלה ועוצמות.
על דרך ואופק.

בחורה עם מחשב נייד

 

קמתי.

קמתי מלשבת שבעה על אמא שלי.

קמתי מימים של התבוננות מעמיקה. מפגשים. נגיעות.

לשבוע הזה קדמו חמישה ימים בטיפול נמרץ. חמישה ימים של סבל אנושי ושל חסד. ואיך ייתכנו שני הדברים יחד?

משום שמדובר בנו. בה ובי. קצוות היו הכותרת שהתאימה יותר מהכל לתאור חייה. וחיי במחיצתה. אמא שלי הובילה את עצמה ואת כל מי שבא במגע איתה אל פי התהום או על סף גן העדן. תחושת הכמעט ועוד רגע נעוף או נתרסק הייתה דייר של קבע.

בחמשת ימי הטיפול הנמרץ אמא שלי הייתה מורדמת ומונשמת. ולי התאפשר להיות רק הבת שלה. התאפשרה לי הזכות לחמול אותה לכאוב ממש את התכלות הגוף. להצטער עלי כל כך. להתאבל ולהרגיש עד לשם העצם את הפרידה שאליה התכוננתי שנים. ולשחרר.

ביום שבת בצהריים נוסעת בבהילות חזרה לבית חולים שעה אחרי שיצאתי ממנו יודעת בדיוק למה אני נוסעת הלב שלי צף, איך להסביר זאת טוב יותר? הוקל לי.

ואולי זה לא יפה. או לא מתאים. או אולי לא אומרים כאלה דברים אבל הוקל לי.

הוקל לי כי הסבל הפיזי ארוך השנים הסתיים. והוקל לי כי כמה שניסיתי, שנים על גבי שנים לרצות אותה לתחושתי נכשלתי פעם אחר פעם.

והוקל לי כי את תחושת האשמה על הרצון שלי לחיות. לחייך. לאהוב. לאכול להתפתח לנוע לפרוץ לגעת לא יכולתי לשחרר כל עוד הייתה היא בחיים.

אשמתי לה. על כאביה וייסוריה ועל כבדות הגוף ושבריריות נפשה. על היחסים הקשים שלה עם העולם. על האין העצום שלה. אשמתי כי בקשתי לפרוח.

הוקל לי כי הייתי מוכנה לפרידה הזאת . רוחה עוטפת אותי ורודפת אותי שנים. והיא בחיים. והחל מיום שבת בצהריים היא איננה.

בייסוריה הרבים סבלה היא והסבילה, מאד, אחרים. ובמשך חיי לא פעם חשתי שאינני חיה אלא שורדת.

שורדת אותה. את מטלות החיים. את ההורות שלי. את חיי הנישואים. את הדרמות שלא הפסיקו לפקוד אותי. את האובדנים והקשיים. ולצערי גם את רגעי העונג והנחת, גם את הרגעים הטובים עברתי בעמדה של הישרדות.

לא ידעתי אחרת. לקח לי המון המונים של שעות קושי מצטבר ועוד המוני הפסדים להבין שאינני מצוידת בקולטני שמחה הקלה ויש.

אני חושפת את פנים ליבי ואומרת, רק מי שגדל בצל שמיים שחורים ומאיימים בהם גם שמש של רגע נדמית כאיום. רק מי שאת טיולי ילדותו עשה במעמקי האין, רק מי שאהבו אותו כאילו הוא הריאות של האחר, הלב שדרכו מתחמצן הדם, שעיניו רואות עבור מישהו אחר. רק מי ששרד תסבוכת עכורה ודביקה שכזאת יכול להבין.

אין בי כעס. כבר זמן מה שאינני כועסת.

לפני חצי שנה הרחקתי אותה מעלי. זאת לא הייתה פעם ראשונה שיצרתי מרחק מלאכותי כדי ללגום אוויר.

לפני כשלושה חודשים אספה אותי אישה אחת והציעה לחווט לי מחדש מסלול במוח. היא הביטה בי וידעה שגם אם תברך אותי בכל השפע שקיים. גם אם תתן לי מפתח נכסף לכספת אין סופית אשאר בלי כלום משום שהמוח שלי לא מסוגל בכלל לקבל את העובדה שייתכן ואפשר שיהיה לי קל.

הייתי נואשת. מפוררת. הכל קרס לי. נשארתי בלי עבודה ובלי כוחות והייתי עייפה ממש. מהכל.

שרדתי. קמתי בבוקר כי חייבים ונכבתי בערב. שרדתי כביסה וסיפור לפני השינה ושניצלים ועוד כמה דברים כאלה. שרדתי תקשורת עם אנשים ושרדתי שוב ושוב את ה01 לכל חודש בתחושת ייאוש ואבדון. כמו שידעתי מאז ומעולם.

הבטתי על חיי. ידעתי בעוצמה שאני חזקה. ובאותה העוצמה הבנתי שאני לא מסוגלת אחרת. זה חזק ממני זה מה שינקתי מיום היוולדי. החיים הם קושי ומלחמה. אין הוא המצב היציב הבטוח והוודאי. כל אופציה אחרת היא שמועה אכזרית. כך היה וכך יהיה. אינני יכולה לעשות דבר וכל רעיון מהמם שלי. כל יוזמה כל כישרון הם גחמה ולא יותר.

לאישה קוראים פריידי. ובסיום המפגש בנינו היא אמרה ששלושת החודשים הבאים עלולים להיות קשים מנשוא – והם היו. והיא אמרה שייתכנו פרידות דרמטיות ושינויים גדולים- והיו.

כשהסתיימו שלושת החודשים נקודת המבט שלי הצטללה. ופרידה דרמתית התרחשה.

אינני מתכוונת להתעכב על מיסמוס ספקות. מיצמוצי ציניות כאלה ואחרים והרמות גבה.

אני יוצאת למסע. שוב, אני יוצאת למסע. בדרך חדשה.

ואני מקווה לעורר השראה. כי העצב והזכרונות והפגיעות. כי האין שעליו גדלתי והיש שהצלחתי ליצור. כי ארבעת ילדי. אהובתי. חברי.

כי מי ומה שאני. האמונות שלי, הלמידה, הרעיונות והחזון כל אלה עומדים לתפוס מקום.

אני מזמינה אנשים להצטרף אלי. לעקוב, לחוות ולהגיב.

המשך יבוא.

השיר כתר שמש שכתבה צרויה להב ומבצעת ריטה הוא שיר אימהות מרטיט בעיני.