כתוב היטב: מי, אני?

בחורה עם מחשב נייד

לא יודעת אם רק מעטים קוראים את הפוסטים שלי, או שהם פשוט לא מוצאים חן לרוב, בעיני אלו שכן קוראים. לא החלטתי עדיין אם אני מעוניינת לבדוק את הדברים ב"גוגל אנליטיקס" (Google Analytics). בכל זאת כמה חברים שלי קראו.

חייבת להודות שלמרות שאלו החברים הקרובים ביותר (ואולי בדיוק בגלל זה) היססתי מאוד להזמין אותם לקרוא, כי כל הטעם של הבלוג (לפחות במקרה שלי) הוא להקשיב לעצמי באופן מלא, ולאתגר את עצמי להניח את הדברים כמו שהם, במרחב הציבורי פתוח לקוראים פוטנציאליים.

כל זה מתערער אם אני עסוקה בשאלה איך זה ייראה, איך אני אראה, איך זה ייתפס, מה החברות/ים יחשבו? זו גם הסיבה שאני מופיעה כ"זקנה שלכם", ולא בשמי.

כן, אני יודעת שמקובלת גישה הפוכה, לפיה נכון מראש ובכוונה תחילה, לכתוב ולעסוק במה שהקוראים והקהל מעוניינים לקרוא ולשמוע. זו גישה הרבה יותר מוצלחת, אין ספק, אם מטרת הבלוג היא קהל קוראים גדול ככל האפשר, וסיכוי לחשיפה פורצת גבולות.

בכל מקרה, מי שקרא (מדובר ב- 3 א/נשים) מצא לנכון לומר שזה כתוב היטב. יתכן שזו מין מחמאה "חלבית" שכזו כשאין לך משהו אחר לומר (ומי יאמר להם שלא?), אבל כך או כך, אני "מודדת" את המחמאה במטרה לשים לב ולקלוט איך אני מרגישה עם ה"חליפה" הזו (בדיוק כמו שהצעתי לעשות, בהקשר אחר, כאן).

התוצאות היו מפתיעות. החליפה הזו מרגישה לי משונה וזרה, לא מרגישה שייכת אלי. מסתבר שאני סגורה על זה שכתיבה ואני הם שני דברים רחוקים זה מזה. למרות שבגדול אני מבסוטה מעצמי, בנושא הזה אני לא מחזיקה מעצמי מי יודע מה.

המסר להיום? נקודות מבט מפתיעות, מרעננות, שאלות טנטטיביות חדשות, תפישות מאותגרות, ספקות ביחס לאמונות שלי על עצמי, לטוב ולגרוע, בגיל הזיקנה. מומלץ.

 

הזקנה שלכם
טוב, האמת היא שאני לא באמת יודעת איך זה להיות זקנה, למרות שאני זקנה. נראה די בטוח שאהיה זקנה גם עוד 20 שנה (כמו אימא שלי, שתהיה בריאה) ומה הקשר בין זה לזה? מסתבר שלהיות זקנה זה דינמי כמו להיות לא זקנה.