כאשר אומרים לי שאסור לי לרוץ, הלב מתכווץ והבטן מתהפכת, הפה ממלמל לעצמו קללה עסיסית ויש בתוכי דריכות בלתי נשלטת. בימים הראשונים, בהם מקצב החיים נכנס להילוך קצת אחר ופחות ״אנדרופיני״, הרעש הפנימי על טורים גבוהים, המלווים בבקשה מאוד קטנה לעולם – ״טוסו לי מהעיניים, כולם!״
לכן כאשר נאסר עליי לרוץ כשבועיים, יומיים לפני הנסיעה לירושלים, הייתי קרובה לבטל את הגעתי לסיור אליו הוזמנתי מטעם סלונה בשיתוף עם משרד היח"צ "מרום הפקות". הדבר האחרון שהיה בא לי עליו הוא חופשה, ועוד בעיר המרתון הראשון שלי, כשרחובות רבים בה, מזכירים לי רגעי ריצה בלתי נשכחים, שם בעליות ממש דיברתי עם אלוהים.
אבל התייעצתי. והיא אמרה לי ״כמה היקום מדויק״, אחרי ששמעה שאני קצת מעוכה, והיא שמלווה אותי אישית ומקצועית, הדגישה נחרצות ועם הרבה אהבה ״את לא רואה את הסימנים? צאי מהקיבעון והשגרה״
אז יצאתי.
ואז כמובן בבוקר איחרתי (זה בגלל כביש 1, לא שהתכוונתי).
ועם מזוודה ליומיים, שנראית כאילו לשנה, מצאתי את עצמי בין 17 בנות, שכול אחת יותר ציבעונית ומסקרנת בצורה ייחודית ושונה,
והחיוך בו קיבלו אותי המוסקטריות הרב גוניות, לא הותיר מקום לספק, יש משהו אחר באוויר, מזל שביצעתי ״השתק״ לספק.
וזה פחות או יותר מההרבה שהיה,
מזמינה להצטרף אל המסע שעברנו, עברתי, ולרשום המלצות לחופשה הירושלמית שלכם, הבאה עליכם במהרה:
I'm going to Ibis baby!!!
נחיתה רכה מסבירת פנים ומלאת טעמים, מתבצעת בהגענו למלון איביס, הצבעים החמים והשיק העיצובי מעניקים תחושה של מוזיאון אומנות מודרנית, ירידה לחדר האוכל חושפת תמונה של יצירה אחרת, יצירה של טעמים וריחות אפייה שנעים בין המתוק למלוח, בין החם לקר, כאשר, הכל נקי. טרי. מזמין. מפתה.
ביקור בחדרים, טביעת האצבע של הקו הנקי והשיק המודרני נמצאת בכול עבר. ולמען הסיקור האמין, ובחירוף נפש, ביצענו קפיצה על המיטה, אל נוחות כה מפנקת (למרות שנשבעת כי כמעט איבדתי ריאה!!!)
מיקום המלון: רחוב יצחק אלישר, צמוד לכיכר ציון, בלב ליבה של העיר, הפינוק מובטח ומוגש ביחס חמים, נותר להזמין מקום ולהרים כוסית לחיים!
———————————————————————————
פרידה מאנשי המלון, ואנחנו בדרך אל סיור סאגווי בין חומות העיר העתיקה.
מכוון שזהו יום שני, יום הבר מצוות, יש הילולה גדולה, חגיגה של תופים, שופרות ואותנו שרות, או במילים אחרות ממש שמחת בית השואבה.
עלייה על הסאגווי, המתאים לגילאי 16 ומעלה, המדריך מנחם, קולט שיש פה עסק עם פורעות חוק!
״הזהירות מעל לכל" הוא מדגיש! "אני לא אוציא אתכן! אתן לא קשובות לי! לא לאאאאא מהרררררר!!!! ימינה! לא! שמאלה! לא לשםםםם!!! לפהההה, תאטווווווו״ ובדאגה האבהית (שקצת פולנית) הוא מצליח לקרוא אותנו לסדר, ורק כשנראנו כמו רובטריקיות הוא אפשר לצאת אל האבנים הירושלמיות שמחכות לנו אל והרבה מהמעבר!
עצירה בנקודה בגן הארכיאולוגי, לתמונות וקצת היסטוריה.
״אלו המדרגות לבית המזבח, בשער זה נכנסו החתנים, האבלים והמנודים" מסביר מנחם, "ישו עלה במדרגות הללו, תבינו כמה היסטוריה ואיזה סיפורים ראו האבנים הללו״, ובעודו מדבר, סבתא שלי, שנפטרה מעל עשרים שנה, עולה לי למחשבה, לוקח לי שנייה לקשר שהיא שם מכוון שהיא הדבר הכי קרוב רחוק לי לשורשים, לעובדה שאני חלק ממשהו הרבה יותר עמוק שהיה כאן עוד טרם הגעתי. זיכרונות הילדות הצפים לי מאי שם, משלחים שאלה אל השמיים הכחולים באותו יום ״איך העיר הזאת שמצליחה לגעת בי, מבטלת כל גבולות של זמן, מרחק ומקום…"
אני מצלמת בעיניים את הנוף, נושמת עמוק…. ואז כמובן חוזרת להיות פורעת חוק 🙂
הר הבית בידנו!!!! הווה אומר: כל כוחותנו שבו בשלום מהסאגווי, ניתן להמשיך.
אך אנחנו עדיין בתוך החומה, במוזיאון ״ לגעת ברגע״ אנחנו מקבלים רקע נוסף על הורדוס, בנייה וחולדה (האשה! לא החיה!).
פגישה עם כתב ידה המקורי של נעמי שמר נחשפת, לצד מפה אסטרטגית של ששת הימים וצילום הכותל המפורסם, צמרמורת עוברת, כי זה אמנם לא בדור שלי, אבל משהו מרגיש שייך.
למידע נוסף על הסאגווי ואטרקציות נוספות – http://www.rova-yehudi.org.il/tour/%D7%A0%D7%A2%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%94-%D7%A1%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%A1%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99-%D7%91%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96-%D7%93%D7%95%D7%99%D7%93%D7%A1%D7%95%D7%9F/
——————————————————————————–
Are you fired up??!?!? Are you ready to go ??? So Let’s continue
אנחנו יוצאות מהחומה.
בכניסה לעיר איש עם גיטרה מזהה כישרון לשירה (כשאני אומרת שירה כמובן שהכל יחסי) , הוא מהסס אך מתקרב, ומצליח להפוך אותנו ללהקת רוק לוהטת, שמסלסלת מכל הלב זיופים!
״יאללה על העיר הזאת!!!! מה יש בה בעיר הזאת? מה יש בה?!?!" שוב אני תוהה, כי משהו מאפשר לשחרר עכבות של בושה, לשיר בשם השמחה, לרקוד מבלי לחשוש שאני לא הרקדנית הכוכבת הבאה?!?! ( גילוי נאות, כאשר אני מגלה שזה צולם בוידאו, אני חשה כמו אדם וחווה שגילו שהם ערומים זה עתה!!!!) (קטע וידאו – צונזר@#&^$#%#$^#)
Love like you’ve never been hurt.
Dance like nobody’s watching,
"and live like it’s heaven on earth.
————————————————————————–
״צלצולי פעמונים, בתוך ליבי מהדהדים
על אם הדרך בי פוגש, ליבי הומה ומתרגש, עודני כאן למענך….״
כניסה למוזיאון המוסיקה – כל מה שלא אכתב וכמה שלא אנסה לתאר, לדעתי לא אצליח להעביר את סוד הקסם של המקום, בינינו, יש דברים שצריך לראות, לשמוע ולחוש בלייב.
הידיעה שנפלתי חזק, הכתה בי ברגע שפסנתר עתיק ניגן על פי כתב ברייל מנגינה, מבלי מגע יד אדם.
השאלות על היקום המוזר אך כה מדויק הזה, עלו בי, כיצד דחף אוויר, יוצר תנועה, היוצרת מנגינה, בדיוק הרמוני, נשגב מבינתי וכמה רב הנסתר מהגלוי ובכלל, איזה חלק יש לי בצליל…
ומשהו קורה שם במרכז המוסיקה שסוחף אל עבר מחוזות אחרים. מין הרגשה שיכולתי להישאר שם שעות על גבי שעות וזה עדיין לא היה מספיק.
המרכז, שמשמר את העבר ומקרב אותו על ידי טכנולוגיה דיגטאלית עכשווית, מכיל כלי נגינה של יהודיים, שנאספו מכל קצוות תבל, משפחות של כלים שסווגו לפי היסודות: אדמה, מים, רוח ואש, ויוצרים אווירה של קוסמוס מלא ניצוצות.
אלדד, מנהל המקום, אשר בחזונו רוצה להוביל באמצעות המנגינות והצלילים להתעוררות פנימית בלבבות הבאים בשערי המרכז, מנגן עבורנו. אנחנו מהופנטות, ביצירתו, מנעד של צלילים, המובילים אותי לידיעה פנימית ברורה כי כולנו, אשכנזים, ספרדים, גברים, נשים, יהודים, ערבים, כולנו מחוברים כחוט השני, וכולנו נחוצים למנגינה של סימפוניית ההחיים.
״איפה הכלים העיראקים״ אני משגעת אותו, מזהה פתאום כיצד אני צמאה לידע על השורשים שלי, ובכך מבינה כי אלדד אכן מגשים את חזונו, לגרות את הסקרנות של באי המקום, כך שהחיפוש זיקה בין העבר להווה יבער בבטן. ובפועל כמו ילדות קטנות, עברנו בהתלהבות מחדר לחדר, אין גיל לשובבות והנאות.
בין ההסברים, למשחקים מוסיקליים עכשווים, קצת תופפנו, בתלת מימד של מציאות מדומה בבית המזבח ככוהנות התהלכנו, אך יותר מהכול, עם מנגינה מהדהדת בלב, יצאנו.
הצעה אישית: תפנו לכך לפחות חצי יום, ואם יש לכם ילדים, אל תפספסו את ההזדמנות להעניק להם חוויה קסומה וייחודית.
למידע נוסף על מוזיאון המוסיקה העברי ניתן לקבל בטל' 02-5406505. מיקום המוזיאון: מדרחוב יואל משה סלומון 10, נחלת שבעה ירושלים
—————————————————————–
"לאאאאאאאאא אל תגעי בבצל!!!!" – או במילים אחרות מה היה שם במסעדת השף כינור בכיכר?!?!!?!
בסיום הסיור במוזיאון המתינה לנו ארוחת הצהריים במסעדת "כינור בכיכר".
מכוון שהתזונאי שלי הגדיר את האכילה שלי בתחילת דרכנו "אכילה ילדותית", הווה אומר קטשופ על הכול, ידעתי שיהיה לי מאתגר לחיך, שאוהב בעיקר את הידוע והמוכר.
המנות מתחילות להגיע בצורה מרשימה, אני בעיקר חוקרת בעין, וכשבאה לקחת בצל חרוך, אני שוכחת שלצידי בלוגריות אנינות טעם משובחות, ואת הצעקה: "לאאאאאאאאאאאאאאא, מה את עושה, לא מפרקים מנה לפני שהיא צולמה!!!" לא אשכח לעוד לכמה שנים טובות.
הייתי רוצה להמליץ על שוק טלה מפורק על ראגו פטריות, אבל מכוון שאנינות הטעם לא הפסיקו להשמיע קולות עדנה של שלוות גן עדן, לכו על צלעות הטלה שבפה נמסות.
———————————————————————-
סיום של יום ראשון, האנרגיה מתחילה להיות קצת דחוסה, עייפות שמשולבת עם קצת עומס, הרי ברגעי קדושה הנשמה עוברת בעצמה מסע.
המלון בו אנחנו מיועדות לשהות, ממוקם ברמת רחל, מסתבר שבין מטע דובדבנים לבין גן אקולוגי, מסתתר מרכז ספורט מרשים ביותר . קבלת הפנים החמה ושילוב של אימון TRX מהיר אך לא עצבני, מאפשר לשחרר קצת מהמתח שהוליד היום, מותיר מקום למה שהמשך ההערב הולך להביא.
והוא הביא…בערב, בחלקת הבר השקטה, התכנסו כ 18 בלוגריות שונות אך דומות, לשיחה קצת אחרת, שם בין צחוק ודמעות, הוסרו הגנות, ובדומה, או אולי בהשראת רזי אבני הכותל, היה שם שיח אנושי, נשי, חשוף אך בטוח, שמומלץ לבצע לעיתים קרובות, עבור שיפור וחיזוק שריר הלב. ואם לא הכרנו קודם, או שהעין הטעתה, לא תמיד במתכוון, הזרות הפכה מוכרת, הרחוק התקרב….
——————————————————
היום השני
אני קמה בשעה 05:30, החדר משקיף על נוף ירושלמי, שיופיה נחשף עם השחר שמפציע.
נכון שאני לא רצה, אבל יש בריכה ואני בכלל בשיעור מים כשאני מגזימה עם האדמה, ויש מרכז ספורט, ויש שם פילטיס, וכשיש פרטנרית כמו מורן מישל, פצצת אנרגיה אגורה, היה ברור שבשעה תשע נהיה כבר אחרי שחייה ופילאטיס מכשירים, מוכנים ברוגע לקבל את היום בשלווה.
ובדרך חזרה מארוחת הבוקר, כשעורכים לי הכרות עם מנהל מרכז הספורט, אני לא מתאפקת ואומרת לו חד משמעית "עוד מעט מרתון ירושלים, אתה חייב לפרסם את הגן עדן לספורטאים שיש לך פה, במקום כזה פסוטרלי, בו יש מסלולי ריצה קסומים, ומרכז שמציע פילאטיס מכשירים ( ממש אין את זה בכל מקום), זה עוול לשמור בסוד, תיידע ספורטאים".
——————————————————-
על מנהיגות, שאינה שריטה! ואיך זה קשור לסנה הבוער?!?!?
אנחנו ממשיכים לטיול בתוך קיבוץ רמת רחל, איש עם זקן עבות בשם רון דותן, מגיע, ומותיר אחריו שובל של ארץ ישראל הישנה והטובה, שבה המלח של הארץ נחשב מתוק והייתה תחושה אמיתית של גאווה. הוא בן קיבוץ ותיק, ולרגעים אני מרגישה שעיניו מדברות יותר מקולו, ואולי זה סתם נראה לי, בגלל שבימים שמנהיגים מדברים הרבה מילים ריקות מתוכן, יש לי צורך יותר להרגיש מאשר לשמוע הצהרות.
"לקחת החלטה להוביל זה משהו שבער בי, ידעתי כי זה יכלול הקרבות, אבל זה משהו יותר חזק ממני, שהוביל אותי לחוש כי צריך לפעול אחרת ואין לי זמן לחכות", הוא אומר, ואנחנו משתתקות, רק אתמול בערב, היא שיתפה אותנו בדמעות "אני שרוטה, אני חייבת לפעול ברגעים שזה בועט בבטן גם אם זה מכוון אליי חיצים". ואני שמאסתי מהשיח האלים שבעבר היה בווליום בהרבה יותר חזק בתוכי, אמרתי לה "אבל זה לא שריטה" ואולי בעצם גם אמרתי זאת לעצמי.
ורק יומיים אחרי, בהרצאה של ח"כ אלעזר שטרן, אשר יזכיר את משה והקריאה להנהגה, תעלה לי התמונה של הסנה הבוער למחשבה. ולראשונה אחשוב עליו מנקודת ראות שונה וחדשה, לא מבינה כיצד לא חשבתי על זה קודם איך לא ראיתי את התמונה…..
"וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" – נאמר בכתובים, ברור!!! ברורררר!!!! אש בוערת שאינה נאכלת היא כמו הזעם שמותמר לאנרגיה של עשייה, בה את נאמנה לעצמך כך שאת לא נשרפת מבפנים ואת שלמה. לא להשאר עם המרמור אלא לפעול לעשייה חברתית, קבוצתית, אישית.
כי עשייה עבור ולמען ערכייך, היא אינה שריטה, היא הדלק המניע, וגם ההגנה. המאפשרים להיות שם ברגעים של הלבד, כשאת לעיתים חוטפת ביקורת והשיפוט של אנשי "חוק העדר" יכולה להוביל לשאלות לא פשוטות, אך יש יכולת בלתי מוסברת לשאת את אי הנוחות, כאשר עדיין אין תשובות.
—————————————————————————
ארוחת הצהריים.
נכנסים למסעדת דולפין ים, שם קצת מוזר לאור העובדה כי בירושלים יש הרבה דברים, אבל ים אינו אחד מהם. דבר שלא מנע מהאחים בני ושרגא רוזנצוויג לחבור בשותפות עם משפחת חדאד הערבית לפתוח מסעדה על טהרת מאכלי ים.
אנחנו יושבות במסעדה ויש תחושה נינוחה של שפע, המנות מתחילו לזרום, בלוגריות האוכל מתחילות לרייר והמשפט "ממממממ מושלםםםםם" מתנגן מפיהן, אני לבנתיים מביטה בשרמיפס, הוא מביט בי בחזרה, חיה מוזרה בעליל, אני חושבת לעצמי, אבל הנשים לידי ממשיכות לשיר שיר הלל לו ולחבריו, אז יש מצב שאני פה קצת עם דעה קדומה….
"כבר אמרתי לך שאני מתה עלייך…נכון??!!?" אומרת לי לפתע טל מרום, ממשרד היח"צ מרום תקשורת, "אבל תקשיבי צריך לעשות משהו עם הטעם שלך במזון…" בעודה מפנה אליי מבט מיואש, אחריי שביקשתי באחת המסעדות הטובות ביותר בירושלים חזה עוף… כלומר אני גם זרמתי עם פרגית, לא הלכתי לרבנות על חודו של עוף וכמובן עם בצל על הגריל, משולב בטחינה, מי אמר שאני לא יודעת להנות!?!?!
להזמנות: מסעדת דולפין ים – שמעון בן שטח 9, מרכז העיר, ירושלים, לא כשר, 02-6232272.
———————————————————————————————
נותרו לנו שתי תחנות במסע הקסום הזה, ביקור בייקב צובה, שלאחריו סדנת שוקולד ב"גליתא".
החזרה הביתה כבר מתחילה להתקרב, ולמרות העייפות והחשש מהפקקים, לסרב ליין ושוקולד בשעת שקיעה כשהרי ירושלים מתעטפים בהילה טיבעית, זה קצת לא היגיוני.
עשרה זנים של ענבים מניבים היינות המשובחים, ואני שלא מורגלת לטעם המר, בעיקר נהנת לשחק עם גלגול הכוס בה היין הופך לגלים. וכשאור השמש פוגשת בזכוכיות וקרני האור מתפצלות אל עבר הבנות, אשר נשטפות בצבע לבן בוהק, הן נראות לי מלאכיות שנקרו בדרכי, שהשיבו לי אמונה כי יופי נמצא ברגעים הפשוטים, שם לא באמת צריך הרבה, פרט מלהיות.
אחרי 4 סבבי יין, היה זה הצחוק שנשפך מהשולחן, ורובנו היינו ב – "מצב כפית" בהכחשה, "בקושי שתיתי!!! נשבעת! רק טעמתי" היה משפט שחזר על עצמו בצורה שלא בדיוק שכנעה….
"Life was like a box of chocolates. You never know what you're gonna get"
נכנסים לגליתא, לסדנת השוקולד, לצידנו שולחן עם ילדים שקיבלו את ערכת הבית של "עמי ותמי", "גם אנחנו מקבלים לעשות את זה" אני שואלת את הבחור שהחליט שקוראים לי "שמחה", "לא אתן קיבלתן לעשות משהו אחר" ענה בחיוך מנחם …" טוב רגע אבל באיזה קטע אתה קורא לי שמחה? זה עוד לא שמעתי"," נו כי את שמחה כזאת, בקטע טוב כזה…" מגביר אצלי את השמחה הפנימית יותר.
על השולחן המתינו לנו חומרים ליצירת פרילינים וגנאש שוקולד שמחכה לפיסול, ואני מתחילה ללוש כשברקע הבנות מתלוננות בהנאה "מה זה השוקולד הזה?!?! זה לא ניתן לעצירה!"
——————————————————————–
סיום.
נסיעה הביתה, משהו בי לפתע חושש מהשקט שלפני החזרה לשגרה, ובכלל כיצד ניתן להתחיל לעבד את החוויה. או להסביר את מה שהיה, והאם אני בכלל רוצה….
אני לא מצליחה לשים ראש, ופונה לאירית, (שמי שלא קרא אותה עדיין, מפסיד) "אבל מה לא הבנת בי? ולמה עצבנתי אותך בהתחלה?" נתתי לה להנחתה, והיא במילותיה הרגישות והאמיתיות, שלרגעים לא היו לי פשוטות, הולידה אצלי עוד פרספקטיבה למחשבה, על אמת שאינה בבעלותי, ועל אמת שזה בסדר שהיא שלך עבור עצמך.
והמשפט "30 שנה לקח לי לקבל את מי שאני, אך עתה אני לא רוצה לוותר על ההזדמנות שידעו שהייתי פה" הוליד צמרמורת, וזה לא הרגיש לי מגלומני, כמו מה שדור הסלפי מביא, זה היה חיים עם משמעות תוך כבוד לאחרים. והעובדה כי היום, זה לא שהיא רוצה את הלגיטמציה להיות, והיא מעניקה זאת לעצמה בהיותה, זה משהו שאני מאחלת לכול אדם, גבר, אישה, ילד או ילדה.
חזרה למרכז.
קבוצת הריצה של בני הנוער שלי, אשר אינה יודעת כי אני בין מעברים, בין קודש לחול, ממתינה לי.וכשהם יוצאים לחימום, ואני מביטה בהם, אני חושבת כמה אני מייחלת להם (ובוא נודה, גם לי) שגם אם הם יאבדו את הדרך, הם תמיד יזכרו שזה רק כדי למצוא את הדרך חזרה אל עצמם, כך שידעו להיות חלק מהביחד, מבלי לאבד את העצמי.
יומיים סיור, הרבה תובנות, עם מסר מרכזי, צאו לטייל בכלל, צאו לאוויר, ואם תרצו לשלב קצת קדושה, צאו לירושלים, כי אם הלב יהיה מספיק בשל ופתוח, לא תאמינו איזה צלילים תמצאו שקיימים עמוק בתוך רזי נפשותכם.
באהבה שבתאית.
#your_rhythm_run_life
[youtube https://www.youtube.com/watch?v=KINfQbfZwik nolink]
