אתמול זכיתי להשתתף במפגש אינטימי ומיוחד במסגרת אירועי "משפחה אמיתית" של יקב טפרברג, עם דרורית ויאיר ניצני אשר סיפרו לנו על הורות אחרת, על הורות מיוחדת, הורות אמיצה וגדולה מהחיים.
דרורית ויאיר אימצו את אלי, חייל בודד שנפצע בצוק איתן. בחירתם כהורים לשלוש בנות לאמץ לתוך המשפחה שלהם ילד נוסף היא בחירה אמיצה ולא ברורה מאיליה. מי כמוני יודעת כאמא לחמישה ילדים שזה ממש לא קל ופשוט לגדל את הילדים הפרטיים שלנו אז על אחת כמה וכמה להכניס למשפחה הגרעינית ילד בוגר, נער שמגיע עם סיפור חיים לא פשוט , סיפור מורכב ומרתק.
והם עכשיו ההורים שלו ,צריכים להיות שם בשבילו, לתמוך, לספוג, לחבק ולנחם כאילו היה שם מאז ומעולם. דרורית היתה 20 שנה מעצבת אופנה, בחרה לעזוב הכל כדי להיות שם בשבילו, בשביל המשפחה החדשה שנוצרה ובשביל עוד אלפי חיילים בודדים נוספים שחיים בישראל.
כמובן שהסיפור שלהם התחבר מיד לחיים שלי וחשבתי לעצמי על הקושי והחוויות שאני עוברת בדרך המשפחתית שלי.
דרורית ויאיר ניצני צילום: גלית סבג
לכל מוצר חדש יש ספר הוראות שמגיע איתו ומסביר לנו איך לתפעל אותו בכל סיטואציה, אך כשנולד לנו ילד, הוא לא מגיע עם ספר הוראות מפורט, והלמידה נעשית תוך כדי, על הדרך.
אבא, אמא, שלושה ילדים ושני כלבים. זו המשפחה ממנה באתי. פעם זה היה פשוט: אחותי הבכורה הייתה נסיכה יפה ,אחי הקטן היה מפונק ואני ילדת סנדוויץ׳. יש שקוראים את המשפט הזה עכשיו ואומרים לעצמם "אהה. הכל ברור. עכשיו היא תקטר, עכשיו היא תתלונן.
אז זהו שלא.
תמונה משפחתית מבר המצווה של אחי הצעיר.
אולי אם הייתי כותבת את הפוסט הזה לפני שהפכתי אמא, זה היה בלוג מקטר, בלוג שמתאים לטיפול פסיכולוגי ארוך טווח.
לפני יותר מ21 שנים הפכתי לאמא, ושם הדברים התחילו להיכנס לפרופורציה.
לידה ראשונה -המעבר להורות.
כשהייתי ילדה, יותר נכון נערה מתבגרת, והיו לי וויכוחים עם ההורים שלי (שאינם מתקרבים למה שיש לי היום עם המתבגרים שלי), אני זוכרת שהייתי כועסת ובוכה. לאבא שלי היה משפט שהיה אומר לי באופן קבוע: ״ילדה, את צריכה להבין, לא הגעתם עם ספר הוראות ואת הטעויות אנחנו עושים עליכם ואיתכם״.
היום, כאם, אני שומעת בראש שלי כל כך הרבה פעמים את המשפטים האלו שההורים שלי היו אומרים לי. אני בטוחה שרובכם גם אמרתם לעצמכם שלא תחזרו על הטעויות של ההורים שלכם, שאצלכם זה יהיה אחרת, שעם הילדים שלכם תעשו את הדברים יותר נכון ויותר טוב.
היום אנחנו אבא, אמא, חמישה ילדים, תוכי ושני כלבים. כל זה על המורכבויות השונות, נכנס למילה אחת – "משפחה". היום אני מבינה הרבה יותר טוב את המשפטים ההם שההורים שלי נהגו לומר, אבל לא את כולם.
המשפט ״כשיהיו לך ילדים, תביני״, הוא משפט פולני מאוד. והאמת היא שיש לי כבר חמישה ילדים, ועדיין יש דברים שאני לא מבינה. יש לי בנות 21 ובת 19 ומתבגרת בת11, ולמרות שניראה כאילו עברתי כבר הכל עם הגדולות, אני עדיין לא מבינה הרבה דברים שעוברים על המתבגרת הצעירה.
ומה אני עושה כשאני לא מבינה?
כשאני לא מבינה אני מקשיבה, אני חוקרת, אני מביטה ולומדת איך אחרים עושים זאת. אני מתייעצת, אני משתפת ואני מחפשת את הדרך הזו, בתוך המבוך המשפחתי שלי, שתוציא אותי ממנו, ותיתן לנו את הכח והכלים להמשיך הלאה. אני יודעת שכל יציאה ממבוך כזה היא זמנית, ושניכנס למבוך נוסף בהמשך, אך האתגרים והחוויות שבדרך, הם אלו אשר מגדירים אותנו כמשפחה.
אני כותבת את הפוסט הזה אחרי עוד מריבה גדולה שהייתה לנו עם המתבגר בן ה-16 (יש לנו הרבה כאלו בתקופה האחרונה), ואני מרגישה שאני יותר חזקה שאני פחות שבירה ויודעת מה השתבש ואיך נתקן. אני באמת מרגישה שמכל טעות או מהמורה בדרך אנחנו יוצאים יותר טובים ויותר חזקים.
זו לא סיסמה או קלישאה – בחרתי לקחת את החוויות שלנו כמסע לימודי ואני יודעת שאני לומדת מהן – מהטובות ומהרעות.
תיזכרו אהבה לא תציל את העולם אבל היא תעשה אותו מקום טוב יותר לחיות בו!
יעל טייץ
Chic&Comfy
