"כשהשמש ברא צל
התיישב האין על
הספסל הריק
מחכה למשב הרוח
שיניע קלות
את עלי העץ
להינצל מהחום
היוקד את אורו
על קירות
ולבבות חשופים"
זהו ספר שיריה השני של ורדה אליעזר. בספרה הראשון " זכוכית השמים הכחולה" , היא נוגעת באהבה ובכאב הנובע ממנה, בתשוקה הממכרת, בשורשיה (אמה אביה), בהוויה הארצישראלית שלה, בהתמודדותה עם מחלת הסרטן, בכאב והבכי, ובתקווה.
בספרה השני, היא כותבת על מהות האהבה והקרבה ועד כמה היא חשובה בחיינו, על אובדן אביה ועל היותה "לא אמא",על אשליות והתפכחות ולבסוף, ספר שיריה נחתם בתקווה ואופטימיות.
ורדה אליעזר כואבת את האובדן ואת האין מצד אחד, ומצד שני היא חוגגת את האהבה ואת מה שהיא מביאה איתה.
ורדה פותחת את ספר שיריה כשהיא נוגעת במהות האהבה והקרבה ומה ביכולתה של אהבה זו לעורר אצלנו:
"כשמישהו מחבק
הפחד מתכווץ באימה"
"השקט הזה המציף כשלפתע מתבהר
שיש מקשיב לרעש שבפנים
שיש מי שידו מושטת לאחוז
שיש הרואה ומחייך בטוב
השקט הזה המציף בתחושת זכות
ברגעי התבהרות רקיע
כשרק ענני כבשה צמריים לא מאיימים
מלחכים בכחול שדותיו"
"אני מחכה לבת שלי
עד שיסתיים שיעור הגיטרה.
אני מחכה לבת שלי
להן עליה מכל רע
מפני הזאבים
מפני השועלים
מפני הרוע המהלך על שתים.
אני מחכה לבת שלי
לשמח את חיי בטוהר חייה.
אני מחכה לבת שלי
ללוותה בדרך המוארת בטוב."
ורדה עושה שימוש בשיריה במוטיבים מהטבע ובעיקר במוטיבים של ציפורים :
"כבמעשה קסמים הוא שוב הופיע
קורא בתוי מנגינתו שאביט
לברכו בשלום ובחיוך
כבמעשה קסמים הוא יושב על
מעקה מרפסת השכנים
אל מול חלוני
שאוכל להביט ולראות שהוא
בטוב ואין נוצותיו הבורקות ביפי
נושאות את גווני האדמה והשמים
וטוהר האינסוף.
גוזל פגוע- כנף מזון לחתולי הפח
בא לברכני בתודה."
"אם נבחר בשקט
נשמע את הקולות.
קולה של ציפור הקוראת אל הבוקר
את רשימת מטלותיה
קולו של הגוזל הבא לחמוד את יושבי הקן
ומחרט בציפורניו את דרכו על פני הגזע…."
בפרק שלם המשוררת מקדישה לנושא המשכיות הדורות. היא כותבת על ילדים שלא נולדו, על האמא שהיא רק בחלום, על הדור שלא ממשיך.
"כל יום שעבר הרחיק רותך ממני
כל יום שעבר הפחית את הסיכוי
שתיוצר ותצדיק את הקיום.
מוזר שאני עדיין מדברת אליך
ואתה כלל לא נוצרת
אך דע כי בחלומי היית
ותהיה בחיי כל דקה.
שם כבר בחרתי עבורך
ולא היה לי חשוב איך תראה
אך מאז ומעולם ברור היה
כי מאהבה תברא
וזו- סערה, חלפה בחיינו.
ואבדה הדרך שתפגיש בינינו."
"…אמא חלום.
אמא בחלום.
רק בחלום אמא."
"איך זה להיות לא אמא
איך זה לא לתת חיים
איך זה לשמוע צחוק ילדים
איך זה לראות אותם גדלים
איך זה להביט בהורים
איך זה להיות לא אמא
איך זה שממשיכים, שנושמים."
ורדה מדברת על תעתוע ואשליות ועל ההתפכחות.
"כחתול שורט
כנחש כיש
חורצת הגדר
דמים
בזה המשלח
את ידיו לחבק
ובעיוורונו אינו רואה
כי החוץ מגודר בתיל"
המשוררת מקדישה פרק לאביה, פרק פרידה וכאב על האב שהיה, על הגעגוע והאובדן.
"שעות שכב בתור לרכבת
שתיקח אל האינסוף
עיניו מביטות אל הצפוי
מבלי להניד עפעף
אבכת נשימתו מספרת
שרכבת חייו הולכת
ומתקרבת אל מסופה, נושאת
את סופו ברעש צפירותיה."
"ותמה זכותי ונדמת
ולא אוכל עוד לעזור ולסייע
ונדמת וקולך בזיכרוני בוקע
אל השקט השורט נשמות
לו יכולתי עוד פעם לגעת
לחבק ולהודות
על הזכות שנתת לי להיות לידך,
על הזכות שהיתה לי להיות בתך."
למרות הכאב על היותה "לא אמא", על הכאב והאובדן מאב ועל ההתפכחות, ספר שיריה זה נחתם בתקווה ואופטימיות.
היא מתאר את ספרה כנחמה:
"הם אומרים שזה כמו ללדת ילד
כמו לחבק את התינוק שלך.
מן הסתם הם יודעים.
מן הסתם אינני יודעת
ולא אדע.
אחבק אותך כמאגר רגשותי
שנרקמה לו שמיכת מילים
ונעטף באהבה."
"תתחדש השנה בלב אוהב,
ביד מלטפת, עוטפת לחבק.
תתחדש השנה באמת הדברים,
לא טאטוא, לא ניפוי, לא כיסוי
בשקרים.
ותתחדש השנה בך."
"בלחש התנגנו המילים בינינו
פורטות את עינוגי הימים שעוד יבואו
מבקשות שהשקט המחבק יעטוף
אותנו הרחק מטלפי הקור הרועש.
בלהט התרככו קמטי אכזבותינו
נפרשו מחדש משעולי אהבה."
מאחלת לכם קריאה מהנה!
XOXO
אחת שיודעת 😉
