את הפוסט הזה כתבתי בפייסבוק שלי כמה ימים לפני הניתוח. הבנתי שאני לא יכלה להסתיר יותר. וככה בחרתי לספר לעולם שיש לי סרטן.
– – –
האגו שלי כל כך רצה להצליח לבד לפתור ולרפא. אבל משהו שונה קורה פה ואני חייבת להסתכל על זה
בזמן שכולם בעולם הקורונה אני בעולם אחר קצת…
לפניי שבועיים גיליתי שיש לי סרטן בשד. עברתי תהליך מדהים בשבועיים האלה. והייתי בטוחה שאני מרפא את עצמי לגמרי לגמרי.
ובאמת הגידול יותר קטן.
והאגו שלי כל כך רוצה להיות "גלית המעולה והחזקה שמרפאת את עצמה מסרטן!"
וקיבלתי כל כך הרבה עזרה ותמיכה מכל כך הרבה אנשים מדהימים! ממרפאים מהמעלה הראשונה! באמת! אין מה לומר.
ובתהליך הזה אני מבינה שהסרטן הופיע כי לא הייתי קשובה לעצמי מספיק, שנתתי למחשבות שלי, לאגו לשלוט בגוף שלי ונשמה שלי, הלכתי נגד הטבע שלי.
ועכשיו אני צריכה ללמוד ללכת עם הטבע שלי. רק שאני כבר לא סגורה על מה הוא מרוב כל הבלבול.
והאגו הזה, החמוד כמובן, שצועק מה הוא רוצה שיהיה. ואני כבר מעבדת את עצמי.
משהו פה זה חלק משיעור מאד גדול שאני עוברת.
לא משנה אם יהיה ניתוח או לא, זה תהליך מטורף.
אני צריכה להשלים עם הרפואה. לקבל את זה שיש סיכוי שבכל מקרה אצטרך לעשות ניתוח. והאגו משתגע. כי הוא כל כך רצה שאני אהיה המגניבה שמחלימה בעצמה.
ואני מסתכלת על כל זה מלמעלה, מהעומק.
בעומק זה לא מה שמשנה… אם אני עושה או לא עושה את הניתוח זה לא מה שמשנה.
יש פה תהליך והעמקה שהיא מעבר לכל זה.
ואני לא יודעת לאן כל זה עוד יוביל אותי…
ואני אצטרך לגלות!
ואני יוצאת במסע בעקבות הטבע שלי ובעקבות החלמה מהירה לטובת כל מי שאני אוהבת ואוהב אי פעם, לטובת הדרך הנפלא שעוד מצפה לי!
מאד התביישתי לספר על זה. ואז הבנתי… שאין לי מה להתבייש! אלא לשתף ולהביא השראה וריפוי לכל מי ומה שאפשר
מה זה אגו?
דמיינו שהקיום כולו זו תודעה אחת אין סופית. התודעה האין סופית הזו רוצה לחוש כמה שיותר. ולכן יש לה חיישנים שונים. כל חיישן חווה את את המציאות כאילו רק הוא קיים. הרי אם חיישן ירגיש את כל החיישנים האחרים הוא יפסיק להיות חיישן. כמו הגוף. אם היד מרגישה משהו באצבעות, החוויה היא שהיד היא זו שחווה את החוויה. למרות שהחוויה היא חלק מהגוף כולו. ועם במקום שהיד תחווה את המגע כל הגוף יחווה אותו התחושה תתבלבל ולא תדעו איפה לגעת ומה לעשות.
כולנו חיישנים וכל אחד מאיתנו, כדי שנתפקד בתור חיישן מוצלח שמעביר את הרשמים והחוויות שלו מהעולם, מאמין שהוא נפרד משאר החיישנים למרות שכולנו בעצם רק השתקפות, תופעה.
האגו עוזר לנו להשאר חיישנים, בכך שנאמין שאנחנו אנחנו ושאחנו, מעצם העובדה שאנחנו חווים את העולם, נפרדים.
אם כך, איך רותמים אותו לטובתנו, לצד שלנו?
המטרה היא שהאגו כבר לא ינהל אותנו יותר. אנחנו לא רוצים ולא יכלים להיפטר ממנו לגמרי, כי אנחנו זקוקים לו ולהגדרה עצמית שאנחנו מספק לנו. המטרה היא להגיע למצב שבו אנחנו לא זקוקים לו כדי להניע את עצמנו יותר. כשאנחנו בעשיה פשוט מתוך נתינה עמוקה מהלב, ובכלל לא משנה לנו מה זה אומר עלינו, מה חושבים עלינו ובכלל מי אנחנו.
אבל כנראה שרובנו עוד לא שם, ואין טעם להעמיד פנים, אלא לעבוד עם מה שיש. וכרגע, כל עוד אנחנו לא שם, האגו נמצא איתנו. הוא יכל לעזור לנו ויכל להפריע לנו. כשאתם מונעים מתוך האגו אתם מביאים לחיים הרבה סבל. מפני שאם אנחנו דואגים כל הזמן לרצות את האגו לעולם לא נגיע על סיפוקנו. זה כמו סם או התמכרות לסוכר למשל. ברגע הראשון זה יכל להיות נפלא, אבל ההתמכרות יוצרת סבל, לתחושה מתמדת שלעולם לא תגיע לסיפוקה וצריך עוד ועוד ויותר ויותר.
הרבה מאיתנו מכירים את התחושה הזאת. הצורך שיאשרו אותנו, שיגידו כמה אנחנו נפלאים.
האגו לא רוצה להשתנות. הוא רוצה שילטפו אותו אבל הוא לא רוצה להשתנות. ואם הוא מקבל מעל המנה הרגילה הוא נבהל. ואם הוא מקבל מתחת למנה הרגילה גם אז הוא נבהל.
אם אני רגילה שתמיד מרוצים ממני, אני לא אתרגש כשמראים לי שעשיתי עבודה טובה. אבל אם אני פתאום אפסיק לשמוע מחמאות אני יכלה לשקוע לעצב גדול. מפני שהמנה היומית לא סופקה. זה כמו רעב שחייב, פשוט חייב להיות ממומש. ואם אני רגילה לבפר לעצמי שאף אחד לא רואה אותי, שאין לי מקום בעולם ושאני לא יודעת לעשות שום דבר כמו שצריך, האגו שלי ירצה אישורים לזה. לא משנה מה הרעיון שהאגו יצר לעצמו על עצמו הוא ירצה לאשר את הרעיון הזה כל הזמן.
אז מה יש לנו לעשות עם זה? לכעוס עליו לא יעזור, מפני שכעס גם הוא נובע מאגו. להתעלם, לא יעבוד. לעשות מדיטציות ארוכות יכל להיות נחמד אבל אם אנחנו לא עושים עבודה ישירה מול האגו המדיטציות הופכות להיות חלק מהאגו עצמו.
אז יש פה מצב שאי אפשר לצאת ממנו? אל תדאגו, אני אתן לכם שיטה מעולה איך לצאת מזה.
מה שיש לנו לעשות זה להכיר באגו. להכיר בעצם קיומו ולהסכים לו להיות קיים. לשמוע אותו ולהקשיב ולדעת שזה לא באמת רצונות אישיים שלנו אלא זה האגו שמדבר דרכנו והוא זקוק לצומת לב. תשאלו אותו לאיזה צומת לב הוא זקוק. איך אפשר לתת לו מקום.
הוא שם. אני מכירה בו.