כשהמוות בא לביקור

בחורה עם מחשב נייד

מישהו מת. מישהו אהוב. מישהו יקר. מישהו שפתאום לא יהיה כבר נוכח. לא בחיי ולא בחייהם של אהוביי שאליהם היה קרוב בעיקר.

בין מציאת הזמן לגשת לביקור בבית החולים לבין ההבנה כי נגמר, תמיד יש את התקווה הזו של ילד שלא רוצה להיפרד  מאף אחד מהוריו. זה נכון שאומרים כי זה הכי טבעי שהורה יחלוף מן העולם הזה בעוד הילדים שלו ממשיכים את הדורות הבאים אחריו, אבל החלל נשאר והבכי הוא כזה שפורץ פתאום ובבת אחת. איך מסבירים לילדים כי סבא איננו? אני מצאתי סרט אהוב שמשקף במידה רלבנטית של שלב התפתחותי שבו הילד נמצא, וכך הילדים עבדו את המידע עד כמה שהגיל שלהם מאפשר להם, לפי הבנתם.

אמא מנסה לדאוג כי הבית יתנהל בצורה דומה ככל שרק אפשר, ובעוד היא עמוד התווך שתומך בכולם, מתגלה האמת הערומה לגבי הכוח העצום הזה של אישה והיכולת שלה להקנות יום נורמלי בסערת רגשות גדולה. היא הולכת לרכוש את כל מה שחסר בבית, מכינה ארוחה חמה, עושה שיעורים עם ילד אחד ומשחקת עם השני עם חיוך מלא באהבה.

חיבוק אמא

כשהמוות מרחף מעל כולם זה נראה כי פשוט מפסיקים לנשום, ואז, בלוויה בבת אחת הכל מתפרץ ומנפץ את כל התקוות כי מישהו יישאר כאן בחיים ונס גדול יקרה ויתגלה כמו בשיא של כל סרט או סדרה אהובה. במקום זאת ישנן יללות של אבלים מוכי כאב ותדהמה.

זה לוחץ את הלב אל מקומות קטנים ובבת אחת מרחיב אותו כדי להכיל מיליון של חיבוקים. אני האמא שרצתה לחבק ולא לעזוב, כאשר היא רואה גבר מבוגר שרק רוצה שאבא שלו יחזור. הוא הילד שלי פתאום.  הכאב החד הזה בבטן הוא של אמא והוא כזה שמתחיל עם ההיריון ולעולם לא יעזוב.

כך אני לפתע רואה את ההורים שלי מזדקנים וכיצד אני הופכת להיות הם כאשר אני בעצמי הייתי ילדה. ההורים היו הולכים ללוויה ולשבעה, ואנחנו הילדים לא ממש הבנו דבר מלבד העצב שניבט מעין רטובה. עכשיו אני המבוגר האחראי, ואני צועדת אל עבר דור שהולך אף הוא להיעלם עם עוד גרגר בשעון חול שלא יודעים כמה ממנו כבר נותר.