כשהלביאה החליטה לצאת

עד היום, עד אותו מיקרה , הייתה לי יכולת לטפל, לשמוע , להכיל סיטואציות בלי רגשנות או רגש בכלל ! פתאום הרגשתי כמו בג'ונגל …שבאמת רק החזק שורד ושום מדיטציה או נשימה רכה לא תגן עלי ובטח לא תעזור לי לשמור על בנותיי

בחורה עם מחשב נייד

נתונים:
אני בת 39 אימא לשתי בנות, מאמנת בכירה, עוסקת שנים בנושא תודעה והוויה , ערה למה שמתרחש סביבי וחותרת כל הזמן ( משתדלת לפחות ) לשלווה והרמוניה פנימית.
מציאות:
אמיליה בת 4.5 מגיל שנתיים הולכת לגן אנתרופוסופי. ילדה שובבה, חזקה, אוהבת להשתטות אך מעולם לא הייתה אלימה כלפי ילדים
לפני כשבוע באתי לקחת אותה מהגן, היא רצה אלי ותוך כדי חיבוק לחשה לי באוזן " שחר נשכה אותי "….הפשילה שרוול ומה שראיתי עורר בי את כל החושים הכי חזקים וזועמים שבי, היה שם סימן חזק וברור של שיניים! באינסטינקט שלי רציתי לשאוג לעטוף את אמיליה ולברוח…..
ישר הגלגלים בראש עבדו , שחר בת 6 , מה קרה ? איך יכול להיות שעד היום אמיליה לא "זכתה" לקעקוע כזה ודווקא בגיל כזה, שהדיבור כל- כך מגובש ועוד בגן כזה? לא יכול להיות?
הסתכלתי על אמיליה ושאלתי מה קרה?
שוב במהירות המחשבה רצה והייתי בטוחה שאני הולכת לשמוע סיפור מורכב על איזה וויכוח או חילופי דברים מעליבים שהיו ביניהן…
אמיליה במבט ישיר אמרה לי " אימא , אני לא ידעת מה קרה לה, ישבתי על מדרגות והיא פשוט באה ונשכה אותי…"
מודה שלא השתכנעתי עד הסוף…בתור אחת שמאמינה שמה שקורה לך זו השתקפות של המצב שלך חשבתי שבטח יש עוד פרט אחד או שניים שיקרב לאמת הצרופה
הגננת אמרה לי בטון המרומז הזה " נדבר בערב."
כן שמתי לב שאמיליה לא הייתה בדרמה סביב זה, היא לא אמרה שום דבר רע על שחר, בעוד שאני העברתי ביני לבין עצמי את כל הביקורת בעולם שיש לי על הילדה הזו
עד היום, עד אותו מיקרה , הייתה לי יכולת לטפל, לשמוע , להכיל סיטואציות בלי רגשנות או רגש בכלל ! פתאום הרגשתי כמו בג'ונגל …שבאמת רק החזק שורד ושום מדיטציה או נשימה רכה לא תגן עלי ובטח לא תעזור לי לשמור על בנותיי.
בדרך הביתה, הייתה שתיקה, אמיליה הביטה מהחלון ואני הייתי עסוקה במחשבות פנימיות …
הגענו הביתה, ישבנו לצייר ותוך כדי יצירה אמיליה אומרת לי: אימא , את יודעת למה סלחתי לה?
למה?
"כי ראיתי שמהבוקר היא כועסת, לא רק עלי על כולם והיא לא רגועה"
רציתי להגיד לאמיליה , מה פתאום לסלוח, מאיפה את מביאה כאלה תובנות בגיל כזה, ומה עכשיו אני אעשה עם הלביאה שבי, עד סוף סוף היא יצאה….תני לה להילחם…
חייכתי והבנתי שהלביאה שצצה לה היא כנראה הילדה שהייתי
,
נתתי עוד "שאגה פנימית " וחזרתי לנשום ברכות, בכל זאת יש משהו במדיטציה….:)