יש אין סוף ספרים וסיפורים על ריפויים ניסיים שקרו לאנשים שחלו בסרטן. שינו תזונה והסרטן נעלם! עשו משהו אנרגטי – והסרטן נעלם!
ואני כל כך רציתי גם להיות כזו!
אני הייתי בטוחה שאני, מטפלת הוליסטית, שהייתי עדה בעצמי לכל כך הרבה ניסים וריפויים, אני בטוח אצליח לרפא את עצמי!
רציתי שהספר הזה שאני אכתוב יהיה ספר על איך שאני ריפאתי את עצמי. על כמה שהייתי חזקה ומהממת ומעולה.
האמת? עוד לפני שאבחנו אצלי את הסרטן אני ידעתי שיש לי סרטן. ועשיתי הרבה טיפולים וניסיונות להוריד מעלי את הגידול הזה. וכששום דבר לא צלח הבנתי שאני צריכה לפנות לרפואה . היתה לי תחושה שברגע שרופא יגיד "יש לך סרטן" אני אתקשה לטפל בעצמי בעצמי בגלל הלחצים של המשפחה והסביבה. ומאחר וכל הרופאים שהלכתי אליהם אמרו לי שזה נראה שפירי לגמרי, אני לא התאמצתי יותר מדי להשיג ביופסיה. עד שיום אחד נפל לי אסימון ענק. והבנתי שאני חייבת דחוף להבדק ולתת לרופאים לטפל בי. זה היה ברור. וזה היה ממש בתחילת הקורונה. כשעוד הכל היה פתוח אבל המגמה של סגירה של כל המדינה לאט לאט היתה מאד ברורה. היתה לי תחושה פנימית שעכשיו זה דחוף וזהו.
אני מודה, הלחץ זה שכל המדינה נסגרת לחץ עלי להשיג בדחיפות את הבדיקות. וטוב שעשיתי כך כי לא הצלחתי למצוא מקום שמוכן לעשות לי בדיקת ביופסיה בשום מקום. וכשמצאתי זה היה ביום האחרון שבו המקום פעל לפני הסגירה הזמנית בצל הקורנה.
כל כך לא רציתי לעשות ביוספיה, מהסיבה הפשוטה שפחדתי שתשאר לי צלקת על השד. היום כשאני חושבת על זה זה מצחיק אותי, השד הזה כבר לא קיים אפילו. אבל פחדתי. ואחרי הביוסיה הרגשתי כאבים עזים, בעיקר מפני שבלי קשר היו לי כאבים בשק הזה שסבל ממה שהתגלה כשני גידולים גודלים של 9 ו 11 סמ' שלחצו על צינורית החלב מבפנים.
לפני שהלכתי לישון התפרקתי מבכי, הרגשתי את ההיקשרות שלי לגוף שלי. התמלאתי פחד מהשינויים העלולים להתרחש בגוף שלי. החתך של הביופסיה הפחיד אותי והיתה לי תחושה רעה. רציתי לדבר עם מישהו אבל אפילו לא ידעתי מה לומר "עשו לי ביופסיה ואני מפחדת שתהיה לי צלקת"? נשמע קצת מוזר ולא ברור. בכיתי ובכתי מלאה בפחד והתאבלות על משהו שאני עדיין לא דמיינתי מה הוא.
יום למחרת, פחות משבוע ממועד הבדיקה שנעשתה במקביל לבדיקת MRI שעשיתי כשקיבלתי טלפון מהרופא שלי. "תגיעי היום ב 16" השעה היתה 14, התארגנתי, אכלתי ויצאתי. עדיין כואבת מהחתך של הביוסיה. היה לי מצב רוח דווקא ואפילו פרסמתי בפייסבוק ש"היום ב 21 אני אתן מסרים אישיים לכל מי שיהיה מחובר ללייב." זה משהו שאני אוהבת לעשות מדי פעם, לתקשר בפייסבוק לייב מסרים אישיים לחברים שלי. וכשהרופא אמר לי להגיע, דווקא רשמתי את הפוסט הזה בתקווה שהכל יהיה טוב.
הכבישים היו ריקים והנסיע נעימה וזריזה. נכנסתי.
הוא התחיל לדבר, שנינו עם מסכות, אני אפילו לא יודעת איך הוא נראה בדיוק. ואני שומעת רק קיטועי מילים ומשפטים לא מאמינה למשמע אוזניי מתפרקת מבכי, עם כל מילה שלו. הוא אומר שכנראה יהיה בסדר, שרוב הסיכויי לא יהיה צריך כימו וזה "רק" כריטה של השד. אני מתפרקת מבכי, מפוצלת. כשהחצי השני שלי מסתכל על כל האירוע הזה מבחוץ "אז ככה אני מגיבה לזה" חושבת הגלית השנייה שמסתכלת מבחוץ "כמה מעניין" ואני חווה את שתיהן בו זמנית. ומתמלאת הכח עצום. מתמלאת בסערה של רגשות וחוכמה אין סופית של התבוננות. בו זמנית.
בדרך הביתה התקשרתי לחברה בודהיסטית. חברים שלי שמתרגלים זה האנשים שהכי כדאי לדבר איתם בימים כאלה. מהסיבה הפשוטה שהתרגול הבודהיסטי משחרר מפחד ומדרמה. ולמרות שיש עצב, אין דרמה. וחברה שלי הרגיע אותי. התקשרתי לאמא שלי והגעתי הביתה אל אבא שלי וסיפרתי לו. אחרי זה התקשרתי גם לאחותי וסיפרתי לה.
זה חוויה ממש מוזרה לספר דבר כזה לבני המשפחה. מצאתי את עצמי מרגיעה אותם במקום שזה יהיה ההיפך. אני חושבת שבהרבה מובנים יותר קשה להם מלי. כי אני חווה את עצמי, אני עם עצמי. והם מרגישים צורך לעזור, לעשות משהו, ובתכלס אין להם הרבה מאד איך.
באותו ערב עליתי ללייב בפייסבוק. נתתי לאנשים אחרים מסרים מתוקשרים כשאני עצמי לא מספרת שום דבר לאף אחד.
יום למחרת כתבתי לקבוצות של חברים שלי שמטפלים וביקשתי עזרה. ואני החלטתי שאני רוצה לרפא את עצמי. כי "מה זאת אומרת"? וחיפשתי אין סוף סיפורי הצלחה של ריפוי ניסי מסרטן. וחברים סיפרו לי ומצאתי המון המון עדויות מדהימות. ונכנסתי לעבודה מאד מעמיקה. עשיתי המון טיפולים רגשיים מעמיקים עם המטפלים הכי טובים בארץ שהם גם חברים שלי, שינתי תזונה בעצת נתורופטית שעבדה בעבר עם חולי סרטן, ועשיתי הכל על פי הספר הכי טוב שיש.
אלה היו ימים נהדרים. אני עשיתי עבודה עם עצמי והגעתי לעומקים מדהימים ועוצמתיים. אף פעם לא התמסרתי ככה לטיפול כמו שהרשתי לעצמי להתמסר באותם ימים. תמיד כשקיבלתי טיפולים היה בי משהו מתגונן מעט. ועכשיו, הרשתי לעצמי להתמסר לחלוטין. הגענו לעומקים מדהימים ועברתי תהליכים עוצמתיים ומעצימים.
וכל יום מיששתי את הגידול והייתי בטוחה שהוא הולך ונהיה קטן ויותר.
כבר יכולתי לדמיין את כל מה שאני אכתוב ואספר אחרי שאני אגלה שהכל נעלם בדרך נס! היו לי אין סוף רעיונות! וממש חיכיתי לנצל את הריפוי הניסי שלי כדי שיהיה לי סיפור נפלא לספר.
וזה לא קרה.
הלכתי לבדיקת PETCT מבחינת כולם התוצאות היו מדהימות! לא היו לי גרורות בכלל. וחוץ ממשהו לא בטוח שמצאו בבית השחי הייתי רק עם הגידול בשד. אבל הגידול נראה אותו דבר בדיוק. שום דבר לא השתנה. והבנתי שאני צריכה להיכנע. והבנתי שאני הולכת לעשות את הניתוח.
וזו ההבנה הכי קשה שהיתה לי בתקופה הזו, כי נאלצתי להכנע לאגו שלי. האגו שלי שסיפר לעצמו כמה אני מצטיינת בכל דבר שאני עושה.