כשהיעוד דופק בדלת

אחרי ההלם הראשוני, באה ההכחשה. האמנתי בכל ליבי שיש להם טעות בזיהוי ואני בריאה וכך גם התנהגתי

"אני יודעת שאת לא עושה את עצמך, אבל זה נראה כאילו כן"  אמרה אמא שלי בשלבים הראשונים של המחלה. האמת שהיו רגעים שגם אני לא האמנתי שזה אמיתי ומרוב שאמרו לי שזה נראה מזויף הייתי סוגרת את עצמי בתוך חדר לבד ובודקת אולי באמת יש לי שיווי משקל, אולי אני כן מסוגלת ללכת שלושה צעדים בלי ליפול. גם בחדר לבד המשכתי ליפול. בבית החולים חשבו שזה כתוצאה ממתח ואפילו בדיקות לא עשו לי בשבוע הראשון.

זה היה בכיתה י"א, הייתי בעיצומו של חרם קשה בו קיללו אותי וזרקו עלי אבנים, אז כשהגיע סימפטום כל כך משונה לא האמינו לי. חשבו שרק רציתי תשומת לב. צעדנו במסלול הליכה בצפון הארץ, ופתאום אני מרגישה סחרחורות ומאבדת שיווי משקל, הולכת כמה צעדים ונופלת כמו שיכורה, כל פעם לכיוון אחר. אני בהכרה מלאה אבל מרגישה לא יציבה ולא מצליחה ללכת. לקחו אותי לבית החולים, אושפזתי לשבוע ופתאום הכל נעלם ושלחו אותי הביתה. היה מוזר אבל השלמתי עם זה.

בלוג 4

בטיול קצת לפני ההתקף הראשון – אלבום פרטי

שנתיים עברו וזה הופיע שוב במהלך השירות הצבאי, גם שם לא כל כך האמינו ושלחו אותי לשני קב"נים שונים כדי שיאשרו שאני בריאה בנפשי. ואז, סוף סוף, הסכימו לעשות לי בדיקות, ואחרי MRI ובדיקות עצביות מעצבנות וכואבות הגיעה האבחנה – יש לך טרשת נפוצה.

אחרי ההלם הראשוני, באה ההכחשה. האמנתי בכל ליבי שיש להם טעות בזיהוי ואני בריאה וכך גם התנהגתי, אמנם התחלתי טיפולים תרופתיים מזעזעים אבל סירבתי ללכת למחלקה לבדיקות מיותרות ולראות את האנשים בכסאות גלגלים, סירבתי למבטי רחמים או לכל עזרה שהציעו לי ושמרתי על מצב רוח טוב גם כשאמא שלי בכתה לידי. אחרי ההתקף השלישי כבר הבנתי – אני חולה. זה אמיתי. אבל גם אז ידעתי שאני אחלים בצורה זו או אחרת. לאחר שנה של טיפולים תרופתיים שרק החמירו את המצב, הגיע אל אבא שלי רופא הילדים שלי והציע לו לנסות טיפול הומאופתי. "אין לך מה להפסיד " הוא אמר. כנראה שעבודת השכנוע שלי על הסביבה שאבריא עשתה משהו ואבא שלי הסכים לנסות הכל, העיקר שהבת שלו תחזור לעצמה.

DSC_2210_optimized

התחלתי את הטיפול ההומאופתי והחלטתי על דעת עצמי להפסיק עם כל הטיפולים הקונבנציונליים. משהו בתוכי ידע שזו הדרך הנכונה. מהר מאד השיפור הגיע, מחמישה התקפים בשנה ירדתי לאחד בשנתיים, וגם זה בגלל שלא עשיתי בדיוק כל מה שההומאופת אמר לי.  אחרי חמש שנים של טיפול הומאופתי עשו לי שוב את כל הבדיקות, ולמרבה ההפתעה כל הבדיקות של הטרשת היו במגמת שיפור. הרופאים נשארו די המומים וטענו שזה לא הגיוני כי היו לי התקפים וזה היה אמור להשאיר סימנים. הם הגיעו למסקנה שכנראה עשו טעות בבדיקות הקודמות ובעצם אין לי טרשת. אני ידעתי את האמת.

מיד כשיצאתי מבית החולים החלטתי שאם עשו את זה בשבילי, אני חייבת להבין איך, והחלטתי להתחיל ללמוד הומאופתיה. חיי השתנו ללא הכר. הלימודים היו מרתקים והפכו לי את כל ההסתכלות על החיים, בעיקר על בריאות וחולי.  פתאום הבנתי שכל מה שחשבתי שאני יודעת הוא לא נכון. רציתי לשאוב עוד ועוד מידע, ישבתי ימים כלילות על הספרים והמחשב וינקתי כל פיסת מידע אפשרית.

DSC_2198_optimized

צילום: סיגלית ריבוא

היום כמטפלת, הסיפוק הכי גדול שלי הוא לשמוע אמא מודה לי אחרי שהוצאתי את הבן שלה מדלקת אוזניים בלי אנטיביוטיקה, או לראות מטופל שהגיע עם חרדות ששיתקו אותו מתחיל לתפקד ולחזור לחיים. אני יודעת שאנשים מעקמים פרצוף כשאני אומרת את זה, אבל כל יום אני מודה על זה שחליתי.

פייסבוק- מור קריאף- הומאופתיה קלאסית

יוטיוב

מור קריאף- מטפלת גם בהומאופתיה קלאסית
מטפלת בכל מובן המילה אחרי שהחלמתי מטרשת נפוצה, הבנתי שהיעוד שלי הוא לטפל באנשים אחרים ולהאיר להם את הדרך לבריאות.