כשהילד של החברה הטובה שלי כבש את קיסריה

השעה 20:00 בערב, פקק תנועה אינסופי מקבל את פנינו בכניסה לקיסריה.

אני נהיית דרוכה, חושבת עליה, על אחותי, החברה הטובה שלי, היא בטח כבר מאחורי הקלעים, מרגיעה את כולם, מפזרת מילים אופטימיות, משרה ביטחון אינסופי על כל הגברים הסובבים אותה.

ככה היא תמיד, האישה הרוחנית הזו, בתוך עדת הגברים החזקים, הדעתניים, המובילים, השולטים שמקיפים אותה. יפה, אצילית, רגועה, מלאה בטוב ושמחה.

כמעט 22:00, אני יושבת במקום הכי טוב שאפשר לבקש בקיסריה, לא למעלה מידי, לא למטה מידי, באמצע, מול הסנטר של הבמה, נגיעה מאנשי ההפקה שיושבים כל הערב בקונסולה ומנהלים ביד רמה את הדבר המטורף הזה. בעוד רגע ממש הם יעשו היסטוריה.

אני מוקפת באלפים, רבים, המונים, צעירים, תזזיתיים, הם לא מפסיקים לזוז, עולים, יורדים, מתחבקים, מתנשקים, זזים, מסמסים, כאילו לא יכולים לחכות יותר.

ואז זה קורה, מתרחש הנס, עומר אדם, הילד של החברה הטובה שלי, זה שרק לפני שנייה חגג בר מצווה בחצר, ממלא את קיסריה, מפה לפה, אין אף מקום פנוי, ההמונים נעמדים על הרגליים, מקבלים את עומר בתשואות.

אני לא נושמת, מתקשה להאמין שזה קורה, ילד בן 17, עם ביטחון עצמי בלתי נתפס עושה את זה, מנצל באהבה את הנשיקה שקיבל מאלוהים, מוציא מגרונו צלילים נדירים, חד פעמיים, ייחודיים ובלעדיים רק לו. הילד זמיר.

לאט לאט מסתדרת לי הנשימה, אני נהנית, כאילו מקבלת ביטחון מעומר, המופע זורם, עומר מחזיק את הקהל. מידי פעם אני מסתכלת עליה, על אחותי, שיערה הבלונדיני השופע אסוף בקפידה בפרח ורוד, היא יושבת בשורה הראשונה, מצלמת כל רגע.

כל כך רציתי כל המופע לקום ולקחת אותה רגע למעלה, רציתי שתהיה בתוך ההמון, שתעמוד למעלה ותרגיש את פעימות הלב, את הקצב האחיד של מחיאות הכפיים של אלפי מעריצים, שתנשום את הצרחות של אלפי נערות ואמהות מאוהבות, שתשמע את ההמון שמכיר את כל המילים.

להיות שם באמצע, בתוך הדבר הזה, עם העוצמות שיש כנראה אך ורק בקיסריה, להסתכל סביבך ימינה, שמאלה, למעלה ולמטה ופשוט לא להאמין, זה היה משהו מיוחד. חוויה חד פעמית. ביום שאחרי אני מפצירה בה: "במופע הבא של עומר בעוד שבועיים שוב בקיסריה,  תעשי את זה, את תחווי את הטירוף מפרספקטיבה אחרת, כזו שכשמסתכלים עליה משם, זה בלתי נתפס, זה לא אמיתי, הילד המדהים הזה פשוט החזיק במשך שעתיים שלמות את אלפי האנשים מתוחים כמו קפיצים שזה עתה הניעו, נלהבים, משוחררים, מלאי חיים, שמחה, קצב. היה שם ללא ספק קסם אחר".

חוויתי את קיסריה לא פעם ולכן אני יודעת להשוות. הקהל עמד על הרגליים שעתיים תמימות וגמע בשקיקה ובאהבה שנדפה באוויר כל צליל, כל מילה, כל תנועה, מתמסר להנחיות של הילד, מוחא, קופץ, מרעיד, שר, מחריב את המקום…

ביום שאחרי מיהרתי להגיד לה לאמא של הילד המופלא הזה שהוא רק בן 17 שאני גאה בה, מעריצה אותה, על זה שבאופי המיוחד שלה היא אפשרה לילדיה לזחול לבד בפארק, היא לא פחדה להשאיר אותם תינוקות צעירים, לנסוע להגשים את עצמה, היא לא פחדה ולא התביישה מעולם להיות היא, לא גוננה עליהם וסגרה אותם, נתנה להם להתפתח.

באמצע המופע עלו שני אחיו של עומר לשיר לצידו, ילדים בכיתה ד' ו ח', עם קולות נדירים וביטחון עצמי בלתי מוסבר. כשהם עמדו שם שלושתם על הבמה האדירה הזו, הבנתי שזה רק בבית הזה עם אמא כזו שמאפשרת ואבא כזה שמציב גבולות יכול להתרחש הפלא הזה. הם ריגשו את הקהל ברמות שקשה לתאר במילים, אני התמלאתי גאווה בחברתי ורציתי לחבק אותה ולהגיד לה שכל הכבוד לה / להם על הפלא הזה.

במהלך המופע חלפו בי הרהורים מחיי היום יום, נזכרתי בשיחות הנפש שלנו על הילדים, על רגעי משבר, על רגעים קשים. במהלך המופע רציתי לומר לה שיש לה משפחה מיוחדת. הקשיים הם ביומיום, כי אין יומיום בלי קשיים, מה שחשוב הוא מה שיש שם בסוף, ברגע האמת ומה שיש לה בבית זה חבורה קשוחה, יצירתית, מוכשרת, מכבדת, מעריכה, אוהבת, מרגשת, תזכרי את זה אמרתי לה למחרת, בכל רגע שאת מתמודדת עם קושי יומיומי ויהיה לך יותר קל לעבור אותו. יש לך משפחה נדירה. אין כאלה.

אני מקווה בשבילה שתמשיך ליהנות מהדבר המיוחד הזה. אין ספק שעומר קיבל את הנשיקה, אלוהים אם הוא קיים אוהב אותו. העיקר לשמור עליו, שילך בדרך, שלא ימעד.   

היה לי ערב מאוד מיוחד, נדיר. תודה.

 

יעל זוהר - UNSTOPPABLE
אני עוברת דרך החיים בכל הכוח ולא נותנת להם לעבור דרכי, אמא לשלושה בני נוער, אשת קריירה, עצמאית בתחום הפקת אירועים בחברה שלי - http://www.zoharevents.com/, אוהבת ליהנות ממה שהחיים מציעים לנו ומגשימה את החלום של לשלב בין קריירה לאימהות. אני בלתי ניתנת לעצירה ומרצה על זה.