כשהחרא פוגע במאוורר

בחורה עם מחשב נייד

תמונת מצב, חרא כבר אמרתי.

ושוב מגיע היום הזה בשנה. אביב הגיע הוא מגיע, יחד עם פסח ואשתו.

לא שואל, מודיע. קנינו כרטיסים ואנחנו מגיעים.

לא משנה מה זה עושה לכולנו, או לי במיוחד. ועכשיו מה. איך נחגוג את החג השנה. אם הוא בא אז היא לא תבוא. ואם היא לא תבוא אז אולי אני גם לא. אבל מה אם אבא ואימא, לצער אותם? דווקא עכשיו.

ומה עם המשפחה שלי, הבן שלי לא יבין למה לא.

נמאס לי כל כך, שמשהו שהוא, אחי הבכור, עשה לפני יותר מארבעים שנה, ממשיך לפרק לנו את החיים. אבל מה לעשות, החלמה מגילוי עריות היא לא פשוטה ולא ממש נגמרת, אם היא בכלל מתחילה.

ואחותי משתקמת כל כך יפה, מאושרת, בזוגיות, בעבודה, אין לי לב אפילו לספר לה שהוא בא. אבל אני גם לא רוצה שהיא תשמע את זה ממישהו אחר. שלא מבין את המשמעות של זה בשבילה.

באנגלית יש ביטוי כזה "כשהחרא פוגע במאוורר", אבל כמה זמן? כבר יותר מעשרים שנה. מאז שהיא נזכרה, מאז שהוא לא הכחיש. מאז הסכיזופרניה המשפחתית שנפלה עלינו.

כל פעם מחדש, כשיש אירוע משפחתי, בחגים, כשהוא בא לביקור, כשנוסעים.

האמת אין לי כוח לזה יותר. הייתי נוסעת בעצמי, בורחת. אבל השנה זה לא מתאים. אז אני דוחה את זה, פוחדת, לא מספרת לה. ולא יודעת מה לעשות. אפילו כשאני כותבת את זה, זה קשה. ואם אני אפרסם זה יהיה לבלוג הסודי כמובן. כמה אפשר לסחוב סוד?

הכתיבה מרפאת? לפעמים. לפעמים לא.

במילא אף אחד לא אוהב לשמוע סודות כאלו, מלוכלכים, מגעילים, מטונפים, מפחידים. ניצול מיני במשפחה, ועוד כמו שלנו, משכילים, מלח הארץ,  מסודרים, 4 ילדים. והוא בכלל, מצטיין בצופים, בלימודים, בצבא, בתואר, בעבודה.

גאוות המשפחה. והיא פחות גאווה, הרבה פחות.

ועכשיו בכלל. במה יש להתגאות, בדיכאון שהיה, בגירושים, סוף סוף החלימה, אז עכשיו הוא בא.מי צריך אותו בכלל. וגם לי קשה לעמוד בפניו, להגיד לא אולי שלא יבוא. אבל אלו גם ההורים שלו, והם שמחים שהוא בא.

חרא, כבר אמרתי.

אחת מאיתנו
הבלוג הסודי של הבלוגריות בסלונה, שבו ניתן לכתוב בעילום שם את כל מה שלא נעים לכתוב בבלוג הרגיל