אני לא יודעת איך אתם מרגישים עם מערכת החינוך, אבל לי מרגיש שאני במבחן כל יום מחדש 10 חודשים בשנה עם כל הוואטסאפים האיסופיים מהמורה (לגבי שיעורים, משמעות, מה להביא ומה לא), קבוצות ההורים שמעלות שאלות על כל זה וכמובן הטלפונים ("הוא אומר שכואב לו אבל לי הוא נראה סבבה…", "הכל בסדר אבל…")
אני מרגישה שההורות שלי והיכולות שלי נבחנות על פי התנהגות או "ביצועים" של הילדים שלי.
כשילדי מתנהגים יפה, מכינים את השיעורים – אז אני נחשבת להורה "טוב", וכשהם לא – אז שמים אותי "בפינה" ומבררים איתי איך אני יכולה לשפר את ההתנהגות שלי מול מה שהם חושבים שנכון וצודק.
אנחנו רגילים להרגיש שהמערכת צודקת ואנחנו צריכים לעמוד בדרישות שלה – אבל אם חושבים על זה, הרי המורה לא מתכוונת להגיע אלי הביתה לעזור לי לשכנע את הילד שלי לאכול את השניצל עד הביס האחרון, ואני לא מתכוונת להגיע לבית הספר על מנת לעזור לה למצוא את ה"כלים" בתוך עצמה, להבין מה קשה לה מול ילד שיושב מולה.
חבל שהמורים של היום לא מגיעים ל"בית של שילי" בכדי לנסות ולהבין מאיפה ההתנהגויות האלה מגיעות, להבין שההתנהגות של הילדים היא לא לרעת המורים אלא דרך של הילד בניסיון לבטא את עצמו.
דווקא כשילד מתבטא, מפריע, כועס – זו הזדמנות לברר איתו, להקשיב לו ומתוך זה להבין מה הוא רוצה להגיד ומה הקושי. הילדים ששותקים, מתאפקים ואוכלים את עצמם מבפנים, אלו הילדים שאין לנו שום אפשרות לדעת מה עובר עליהם.
כאשר אנחנו מבינים שההפרעה היא ביטוי למשהו ולא התנגדות כלפי אז נוצרת ההזדמנות לדבר ולהקשיב וזה מקרב (לעומת עונש – שעושה את ההפך, מגביר את התסכול של שני הצדדים ומרחיק).
כאשר אנחנו מרגישים ננזפים ואשמים עולה לנו הצורך להיות בסדר כלפי המערכת, לרצות את המערכת ועולה האשמה שאנחנו לא בסדר ובינתיים הילד שלנו הולך לאיבוד ואיתו הקשר שלנו.
הילד שלנו רוצה לדעת שאנחנו פה ומקבלים אותו בכל צורה,
הוא יכול להגיד מה שעל ליבו – כי אנחנו הכתובת בשבילו!
נהיה פה איתו ולא נשאיר אותו לבד במערכה
ועכשיו…אפשר לנשום אויר,
חודשים של "שקט" מתחילים היום.
