כולנו מכירים את התקופה הזו בחיים: נרשמים לאוניברסיטה לעשות תואר (שכמובן אח"כ לא נמצא בו עבודה), מוצאים דירה ליד, כמה שותפים שאפשר להסתדר איתם, כל אחד מקבל את המדף שלו במקרר והמדף שלו בסלון.
וככה חשבתי שחיי יהיו משעממים ורגילים כסטודנטית לחינוך מיוחד.
את החדרים שלנו סידרנו השותפות ואני מרהיטים שחברות מסרו או מצאנו ברחוב. את הסירים קיבלנו מההורים. ואת הצרה הצרורה? אותה קיבלנו מהדיירים שהיו שם לפנינו.
ומה זו הצרה הצרורה אתם שואלים? במרפסת עמדה לה שידת עץ יפיפיה. צבע חום עמוק. רחבה מספיק לשים ערימות של ספרים, לפטופ ומגש פיצה. מושלמת. ולא הצלחנו להבין למה הם בחרו דווקא ללמוד במרפסת. אולי מעשנים? אולי אוכלים אוכל הודי עם טעם מעולה שפותח את התיאבון אבל ריח חזק שפותח את החלון? בקיצור. השולחן נכנס הביתה. החלטנו. אחרי כמה ימים התחלנו לראות חורים קטנים קטנים בשידת הטלוויזיה, בפינת האוכל. פתאום ראינו שאלו אותם חורים קטנים שיש גם בשולחן ההוא, בצרה הצרורה. שישי שבת כולנו נסענו להורים. כשחזרנו הביתה גילינו מחזה שסרטי אימה נכתבים בהשראתו: כל הסלון, כל הרהיטים, המשקופים, הבית כולו מלא בנמלים מעופפות. נשמתי נעתקה, למרות שאפילו לנשום פחדתי מהחשש שאחד מהם יכנס לי לפה. השותפה שלי לקחה ספריי נגד מעופפים והתחילה לרסס, לא מבינה שזה כמו כוסות רוח למת כי לה יש ספריי אחת, והם, הם היו שם מאות, ואני לא מגזימה. לא היה צריך ספריי, היה צריך את כל המפעל.
שותפה אחרת הביאה כפכף והתחילה במסע הרג. גם זה היה קצת מגוחך. בעיקר כי תוך כדי הניסיון שלה להרוג אותם היא צעקה "אימאאא אני מתה". והיא נשארה בחיים, אבל גם הם.
ואני? עשיתי מה שמצופה מסטודנטית אחראית ורצינית שכמוני וצלצלתי היסטרית לאבא שלי, מסבירה לו את המצב תוך כדי שאני מקללת את שמות הבחורים שגרו בדירה לפנינו. הם ידעו בדיוק למה הם שמו את השולחן בחוץ, שלושת העצלנים, שפשוט לא היה להם כוח להוריד אותו במעלית ומשם לפח.
אבא שלי ישר אמר לי, בהבחנה מדויקת, כמו שהוא תמיד יודע הכל, "טרמיטים".
בחיי שאחר כך התנגן לי בראש הצליל "טם טם טטטטם" שתמיד מתנגן לו בסרטי האימה המוכרים.
הבנתי ששום ספריי ושום כפכף לא יעזור פה. רק מישהו מקצועי, אמיץ ויודע את העבודה יכול לעזור פה, אחרת אני מתעופפת מהדירה הזו יחד עם כל המתעופפים הללו.
צלצלנו לחברת ההדברה "אגרנט-ארנון", ובכל מבוהל אמרנו להם שאנחנו שלוש סטודנטיות לחינוך: אנחנו בנויות לנזלת של ילדים, למשימות גישור בין תלמידים, למערכי שיעור שנושא קבלת השונה. לא לזה!
תוך שעה הם היו שם. תוך יממה הם סיומו להדביר. ותוך יומיים ירד לי האסימון למה השותפים ההם ברחו מהדירה. כן טרמיטים זה דבר נוראי, לא מאחלת את זה לשונאים שלי. אבל הינה, שלוש בנות הצליחו להתמודד עם מה של שלושה בנים לפניהם לא הצליחו, אמנם בזכות " אגרנט-ארנון", אבל עדיין, הכי גירל פאוור.
ומאז למדנו, אם נכנסים לדירה ויש רהיט במרפסת, כנראה שלשם הוא שייך.