כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?

קורה לי הרבה פעמים שתשובה שלילית נשלפת לי מהמוח הרבה לפני ששקלתי האם היא באמת צריכה להיות שלילית

 ממש לא רציתי לנסוע.

מה אעשה יומיים בתל אביב?

הייתי שם לפני כשנה, אז מאוד נהניתי כי הייתה לי תכנית מגובשת עם חברים אבל עכשיו, ככה פתאום, שלא קבעתי עם אף אחד…. לא בא לי.

אחרי שכנועים כגון "הילדים מאוד רוצים", "תוכלי לשבת בבתי קפה כמו שאת אוהבת", ו"החדר כבר ממילא שולם", נגמרו לי טענות הנגד.

כמו פולנייה טובה ממוצא הונגרי אמרתי "נו… טוב".

beach

ארזתי תיק, הרגשתי שאני שוב מקריבה את עצמי למען הילדים והנכדים, וכדי להמתיק במקצת את הגלולה, התקשרתי לחברה קבעתי להיפגש איתה בשישי בערב וקניתי כרטיס ל"סאלח שבתי" למוצאי שבת, כל זה לתיבול המסכנות.

יום שישי בערב יצאנו, חיפשנו מקום נחמד לשבת בו. מצאנו והתיישבנו. השעה הייתה שבע ושלושים, המקום היה קצת ריק, היו רק שולחנות מעטים תפוסים. המלצרית התנהגה אלינו קצת מוזר. חשבנו שאולי היא פשוט כזאת, קצת מוזרה, אבל לקראת השעה תשע כאשר התחילו להגיע אורחים נוספים הבנו שאנחנו המוזרות……

העלנו את הגיל הממוצא לשחקים, באנו מוקדם מדי, בקשנו להנמיך את הווליום כי המוסיקה רועשת מדי, והזמנו רק אוכל, ללא אלכוהול. המלצרית שאלה חמש פעמים האם אנחנו רוצות לשתות, החלטתי להתפרע והזמנתי בירה. זה נחשב לאלכוהול?

אחרי שישבנו שלוש שעות והרעש גבר עד כי לא הצלחנו לשמוע אחת את השנייה, יצאנו, השארנו טיפ מכובד, פיצוי על היותנו סבתות שפלשו לפאב ולא ידעו את כללי המשחק. המלצרית בטח נשמה לרווחה או אולי איבדה את הנשימה כשראתה את הטיפ.

אז עכשיו שבת בבוקר, אני יושבת על מיטת שיזוף על שפת ימה של תל-אביב, בלבוש מלא כי לא הבאתי בגד ים גם כי אני לא אוהבת את הים וגם כי לא רציתי להבריח את כל אלה שנהנים להיות כאן.

סביבי שמשיות צבעוניות ומיטות שיזוף, את אלה שלנו שכרנו בקופות ממוחשבות וסדרנים חרוצים סחבו אותם עד למקום שנבחר להיות משלטנו לשעות הקרובות. (איפה הימים בהם המתנו בציפייה דרוכה שמישהו ילך כבר הביתה ונוכל להשתלט על הכיסא נוח המתפנה עליו ישב).

תתפלאו, אבל אני ממש נהנית. כולם נכנסו למים. אני לבד, עם עוד אלפים סביבי, שקט לי חוץ מקולות הרקע המושמעים סביבי ורק קולות החבטה של כדורי המטקות חסרים לי. הם זכורים לי מילדותי בחוף ימה של נהריה.

בשלב בו התלוננתי כי חם לי וכי גופי הגיע לנקודת הרתיחה, נשפכו עלי שני בקבוקי מים שהורידו גלי צחוק בלתי נשלט אצל הנכדים שלי ואצלי את הטמפרטורה למצב נסבל.

סביבי אנשים חצי ערומים, מדברים, אוכלים, בונים ארמונות בחול, יש גם כאלה ששוכבים וישנים, מוסרים את גופם לשמש ורק אני המוזרה בחבורה יושבת – לבושה – ראשי תקוע באייפד, מנסה לראות את המסך למרות השמש המסנוורת, כותבת כותבת וכותבת….. לא מפסיקה לחייך, כי הרי מתבשל כאן עוד פוסט.

אני משתדלת לא לחשוב על מה חושבים עלי כל אלה שרואים אותי, המוזרה, ועבורי זאת משימה מאוד לא פשוטה.

אז בערב עוד מחכה לי פגישה עם "סאלח שבתי", ואז אחזור הביתה ואשתדל לזכור שכדאי לי לבוא לתל אביב גם כאשר לא בא לי.

נ.ב. "סאלח שבתי" היה מדהים. ממליצה גם לכם לארגן פגישה שכזאת.

יהודית קרן
אני אמא לשלושה בנים ושלוש כלות, סבתא לתשעה נכדים, פנסיונרית שמשתדלת בכל יום ויום לעשות משהו שעוד לא עשיתי, מגשימה חלום ישן לכתוב על אנשים, על חוויות ורגשות, בקיצור על החיים.