כשאמר לי – "תתחילי לכתוב"

כשהוא אמר לי את צריכה לספר את הסיפור שלך, חייכתי והשבתי "אני?"
הוא הסתכל עליי ואמר: "כן, את!" תתחילי לכתוב,
ואני בתגובה "נראה לך שאכתוב בפייסבוק שכולם יראו?" אבל, אני לא יודעת איך.
את והתירוצים שלך חזר והדגיש שוב שעליי לספר והערב רוצה לראות פוסט שלי בקבוצה הסגורה.
שעת ערב הנרות בבית דלקו והפיצו אוירה
כוסית היין שהנחתי ליד המחשב, מוזיקה מרגיעה.
התיישבתי על הכסא המרופד ו… לא, לא ידעתי מה ואיך לכתוב.
כתבתי מחקתי
כתבתי ושוב מחקתי
בין לגימה ללגימה התקשרתי לחברה שתייעץ לי מה לכתוב, והיא פרצה בצחוק ואמרה: "שאת לא תדעי מה לכתוב? הרי באמצע הלילה יעירו אותך את מדקלמת את הסיפור שלך"
זה לא עזר לי במיוחד המילים פשוט לא יצאו.
לקראת חצות החלטתי שזה יהיה משהו קצר,
אני בעצמי לא אוהבת לקרוא סיפורים ארוכים, קיבלתי החלטה שארשום מידי ערב את הסיפור שלי בקבוצה הסגורה בפוסטים קצרים.
ו..רשמתי איך זה התחיל ללא טיוטה כך זה החל לזרום האצבעות נעו להן על המקלדת, ברקע המוסיקה והנרות ועוד לגימה מהיין.
סיימתי ושיתפתי.
למחרת ראיתי את התגובות של כל הקבוצה את הלייקים את הסמיילים,
חיפשתי את התגובה שלו שלא איחרה לבוא "תמשיכי".
וכך כשבוע ימים כל ערב התיישבתי ליד המחשב וכתבתי את הסיפור שלי בחלוקה לסיפורים קצרים, בקבוצה הסגורה.
התגובות היו מחמיאות ומחממות את הלב.
כתוצאה מהפתיחות הכנות והשיתוף זכיתי להכיר ולהיפגש עם חברים לקבוצה, הם הכירו אותי
והגיעו אליי לטיפולים וגם המליצו עליי, כל אחד מהם למעשה זיהה משהו בסיפור שלי שהתחבר אליו.
אני כבר הייתי במקום אחר, הייתי כבר בעשייה בשיתוף ברצון למנף את זה מכאן הלאה.
צצו רעיונות, עלו מחשבות, אך יותר מכל הייתי בהודיה.
שהיקום הפגיש בינינו
שבזכות אותו מפגש נפתח בי משהו חדש
שהסכמתי להיחשף ולכתוב,
ושהמסע שלי לא סתם עוד סיפור.
כותבת בכנות ובאהבה.