"כשאני מגיעה לאסוף את הבן שלי מהגן, הוא אף פעם לא מחייך ומיד מתחיל לשאול שאלות ולבקש בקשות"…
ישבה מולי אמא בקליניקה ושיתפה. הרגשתי את העלבון שהיא חשה.
היא תיארה איך היא קמה בבוקר מוקדם, מתאמצת, מכינה כריך, מסרקת, מסדרת, מסיעה לבית הספר, רצה לעבודה, משתדלת להגיע בזמן ובמהירות לאסוף את הילדים – והמפגש גורר אכזבה.
שאלתי איך היא מרגישה? השיבה: "נעלבת". שאלתי, ומה היית רוצה? השיבה: "חיבוק".
כי בתוך כל איש ואישה גדולים, גר ילד קטן…
תוך פירוק לגו היחסים, קוביה אחר קוביה, מצאנו שבנה אפילו לא מביט בעיניה כשהיא מגיעה לאסוף אותו מדי יום מהצהרון, ושניהם נסחפים למערבולת עצב החל מנקודת המפגש הראשונית. אולי גם לפניה…
חשבנו איך אפשר להתחיל את המפגש באופן חדש. אולי להפתיע אותו, לשתף בכמיהה, ולהציע חיבוק, לב אל לב, טבור לטבור, וחיבור חבל הטבור האבוד….
כיצד משנים דפוסי מפגש משפחתי?
ומי האחראי להתוות דרך, ההורה, או הילד?
מה דעתכם?
מצרפת שיר לירי מקסים ומציעה לפתוח רמקול:
בוא וחבק אותי – מיכל סנונית ואילן וירצברג
בוא וחבק אותי
מילים: מיכל סנונית
לחן: אילן וירצברג
בוא וחבק אותי
בוא, בוא, בוא,
אין כמו שעת החיבוק.
ניתן לעצמנו שלא לדבר,
נרגיש שהולם בנו דבר מה אחר,
חיבוק בתוך חיבוק.
בוא וחבק אותי…
היה בליבנו הרבה לספר,
אבל מה זה חשוב, זה הרבה יותר
חיבוק בתוך חיבוק.
ואם היה בנו צער,
או כעס פתאום,
בוא וחבק אותי,
בוא וחבק אותי,
בשקט, בתום היום.
M.A אבחון וטיפול בלקויות למידה, אתגרי קשב, הדרכת הורים, מתמחה בפסיכותרפיה CBT
http://www.adi-kaufman.com/
