כרטיסית ספריה #2

איפה הייתי, מה עשיתי, ומה חשבתי על איפה ושהייתי ועל מה שעשיתי.

בחורה עם מחשב נייד

 

ספרים

קראתי כל כך הרבה ספרים בשבועיים האחרונים שאם תשאלו אותי מה היתה העלילה בהם, יש סיכוי שתתברבר לי שרשרת מילים ארוכה וחסרת כל פשר. כי כשיש לי הרבה ספרים חדשים – אני נוטה להתיישב בפינת הספה הקטנה עם מזגן דולק ולטבוע בתוכם. אלו בדיוק הסיטואציות שבהן ילדי יכולים להגיע לכדי מלחמת אחים, המים של הפסטה ירתחו עד אידוי, ואחר כך הפסטה תבושל עד לסמרטוטי בצק ואז היא גם תישרף, ואני אמצא את עצמי אורזת מזוודה לנסיעה לברצלונה ככה, באמצע החיים, רק כי הבטחתי, בלי לשים לב שזה מה שאני עושה,  לפורת שלי.

אז מה קראתי? קראתי את ככככלללל הסדרה של הבלש אראסט פטרוביץ פנדורין, שכתב בוריס אקונין. כן, כן.. חמישה ספרים ברצף (כי את "עזאזל" קראתי מזמן). לקח לי ספר שלם להתרגל לשמות הרוסיים הארוכים ומבלבלים, רק כדי לגלות שבכל ספר מופיעה סריה שלמה אל שמות ארוכים ומבלבלים. אני חייבת להודות שכבר ב"עזאזל" לא הרגשתי הנאה או ענין או מתח יוצאי דופן, וחמשת הספרים שממשיכים אותו לא גרמו לי לחשוב אחרת. בזמן הקריאה בהם אפשר בהחלט לומר שאף פסטה לא נשרפה ואף נסיעה לחו"ל לא הובטחה. אבל היה נחמד שיש מה לקרוא בערב לפני השינה.

אקונין

 

מה שאי אפשר לומר על שני ספרים של נלסון דה מיל, שקנה את עולמו אצלי כבר מזמן עם "בית הספר לקסם אישי של גברת איוונובה". אז לא כל הספרים שלו שומרים על אותה הרמה, ואי אפשר לומר שמדובר כאן באתגר אינטלקטואלי משום סוג שהוא, אבל שלקתי את שני הספרים "משחק האריה" ו "אש תופת" ברצף, כשמדי פעם אני מתפנה ללכת לעבוד או להכין אוכל או לטפל בעוד כל מני הפרעות בלתי מתחשבות. אז אני לא יכולה לומר שאני ממליצה עליהם, כי זה כאילו יפגע בתדמית המתוחכמת והמשכילה שלי, אבל במחשבה שניה – אני בהחלט ממליצה עליהם בתור חומר קריאה מותח וכתוב סבבה ומשטרת התחכום יכולה לקפוץ לי.

ספר שראוי לדיבור קצת יותר עמוק ורציני נקרא "אי השקרים" מאת מרי הורלוק, והוא ספר שמיועד לנוער למרות שלא ברור לי מה הופך אותו לכזה בעצם. זאת אומרת, אין מניעה שנוער יקרא אותו אבל גם מבוגרים לא ירגישו שהוא לא מתאים להם. הספר נע בין שני מישורי זמן – עדות של איש שהיה בחור צעיר בזמן הכיבוש הנאצי באיי התעלה ושנמסרת בשנה 1965, וסיפורה של אחייניתו המסופר מפיה בשנת 1985. מי שקרא את הספר החביב "מועדון גרנזי לספרות ופאי קליפות תפודים" בטח נתקל בתיאורים קשים על תקופת הכיבוש, אבל התיאורים האלו מועברים דרך מנסרה חיובית כלשהי. לא נעים לומר אבל לפעמים, תוך כדי קריאה, ממש הצטערתי שלא הייתי, למשל, ביום שבו הגיעו האניות הבריטיות לאחר השחרור. ב"מועדון" זה מתואר כיום של התרוממות רוח. של תקווה. ב"אי השקרים" הוא מתואר כך: רשמית זה יום שבתון שבו אנחנו אמורים לחגוג את השחרור מעול השלטון הגרמני. הבעיה היא שכל מי שזוכר את היום החשוב והמיוחל הזה אומר שלא היתה ממש סיבה למסיבה. עם תום הכיבוש רוב תושבי האי סבלו מרעב, והזעם על הבריטים – שכמעט לא נקפו אצבע כדי לעזור להם – היה רב".

ב"אי השקרים" אין שקרים בנוגע למלחמה ולכיבוש. זה היה חרא. היה רעב והיו מחלות. היו מלשינים ואופורטוניסטים ומשתפי פעולה. "אף אחד לא התקומם. אלא אם להחביא חזירים ולהוריד תמרורים נחשב בעיניך מעשה התנגדות. אה יו, הרבה אנשים מתהדרים בהורדת תמרורים, אבל נראה לי שמספר האנשים שטוענים שהם עשו את זה עולה על מספר התמרורים שהיו מלכתחילה". וההשוואה בין שני הספרים שכל זמן הקריאה רצה לי במוח  הפכה את הקריאה למעניינת הרבה יותר. בלעדי ההשוואה הזאת, אני מניחה שלא הייתי שורדת את הספר עד סופו, בעיקר בגלל שכמו שאמרה מישהי אחרת, אין שם אף דמות שחיבבתי. אני האחרונה שתסכים שהעולם ובני האדם והחיים הם לא מציאה גדולה בלשון המעטה, אבל לפעמים מתחשק שלפחות בזמן אסקפיסטי של קריאה – אולי נפגוש במישהו ראוי.

אי השקרים

הגן בקיבוץ גלויות

קראתי פוסט ובו חיפשו מתנדבים לשיפוץ גן של ילדי פליטים בתל אביב. כמו שקורה לי לעיתים קרובות מדי – הצעתי את עצמי בלי לחשוב על התוצאות. ככה מצאתי את עצמי בשבת האחרונה,  חמושה באב הבית ובכמה רולרים של צבע , עולה במדרגות בית משותף ומוזנח ברחוב קיבוץ גלויות. אב הבית התעכב טיפה בחוץ לגמור את הסיגריה ואני נכנסתי פנימה. שבת. המון ילדים קטנטנים מושיטים אלי ידיים. המון זה בערך ששה או שבעה. קטנטנים זה מגיל חצי שנה עד גיל שלוש. מוזיקה שלא לגיל שלי רועמת בווליום שלא לגיל שלי אבל שבהחלט מעפיל על בכיים של הילדים. הגננת, בנה הבכור וחבר שלו, ועוד שתי מתנדבות רוחצים את הקירות עם אקונומיקה וצובעים. אני נמלטת מהילדים ומוכנסת לחדר שבו מרוכזים כל בגדי הגננת וילדיה בשקיות. לקפל בגדים אני יודעת מצוין וזה מה שאני מתחילה לעשות. שני ילדיה של הגננת, קצת יותר גדולים מילדי הגן, נכנסים ויוצאים ועולים ויורדים וממוטטים את הערימות שאני עושה. אב הבית, שנכנס בינתיים, לא יודע לתוך מה הוא נכנס, ומוצא את עצמו מניף ילדים על כל יד וכתף כשהאחרים זוחלים סביבו וצורחים:"אבא" "אבא" "עכשיו אני". אחרי עשר דקות כאלו ראיתי שנפשו, נפש של מלאך, מתחילה להתפרק ושלחתי אותו הביתה. אני נשארתי שם עוד שלוש שעות לעזור לסדר ככל יכולתי. אני, שבדרך כלל לא מתרגשת מילדים של אחרים שבוכים, שמעתי כל בכי וציוץ כאילו הם מנסרים לי את הקרביים. הייתי היחידה, דרך אגב. היחידים שהתייחסו לילדים הקטנים היו שני ילדים בני בערך שמונה, אולי אחים שלהם,  שקצת ישבו איתם. מדובר בילדים שנמצאים בגן שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה. לא פלא שהגננת כבר לא שומעת אותם.

אני חושבת עליהם הרבה מאז. איך אני יכולה לעזור להם. האם אני בכלל יכולה לעזור להם. איך אני רותמת עוד אנשים לעזרה ולמה, בעצם, אין טיפול של עירית תל אביב, או משרד החינוך, בילדים האלו.

מטקארט

התחלתי לצייר על מטקות ולמכור אותן. הולך ממש טוב! אני נהנית עד לב שמים מההתעסקות והיצירה.

מטקות 3 מטקות 2 מטקות 1

 

 

 

 

 

 

 

 

את הספרים וגם את המטקות קיבלתי מאנשים שאת בתיהם סידרתי. כיף כשדברים מקבלים שימוש חוזר.