איך זה שאני תמיד אחרונה? למה תמיד ברגע האחרון ועכשיו כבר אחריו? איפה סדר העדיפויות שלי? האם זה כל כך לא חשוב לי שויתרתי?
לאן תוביל אותי ההתנהלות הזו? איך קורה שתמיד אני מגיעה בכוחות עצמי למה שאני קוראת לו – הקצה? . אני מודה שעם השנים השתרשה אצלי, מניסיון בלבד ולא משום תכונה שיש בה יהירות, הידיעה ש – לא יתחילו בלעדיי. אני מאחרת כרונית. יתכן והשלמתי עם המצב אך אני מודה שהבושה שמתלווה לכל איחור וההתנצלויות שבעקבותיו לא מובילות אותי לשום מטרה. להיפך, אני מוצאת עצמי פחות ופחות עומדת ביעדים. אז מה בעצם הבעיה?
מודה שאני יודעת לכתוב, אפילו אוהבת. איך אני יודעת? כל היום רצים לי פוסטים מקסימים ושנונים בראש, רעיונות לכתבות, חיבורי מילים עם משפטים שרק אני יכולה לכתוב, תמיד מעניינים, מתובלים בהומור גם כשהנושא עצוב, משחקי מילים, שימוש בציטוטים שמצריכים לעיתים תחקיר קצר ותמיד עם עומק. אני כבר כותבת בירחון בנושאי חקלאות והכתבות שלי הן הכתבות שמספקות לעיתון את הצבע. החקלאות היא התירוץ לכתבה ואת זה אני יודעת לעשות מצויין. עשיתי שתיים כאלו. התגובות לא איחרו לבוא. אני כותבת סטטוסים שגורפים מחמאות ושיתופים. אני מוזמנת לכתוב מידי פעם טורים במדיה המודפסת והדיגיטלית, אני מוזמנת לפאנלים, לנאום בכנסים ולפעמים בכנסת.
למה בכל זאת אני מבינה שאני בבעייה או יותר נכון שיש לי בעייה?
מיום ראשון בלילה בדיוק כשגלשתי עם הרכב לתוך איילון דרום והפלגתי במחשבות במשך שעה, כהשעון מראה רבע לאחת עשרה בלילה, על כביש ה20 ואח"כ 4, כבר תיכננתי איך זה יראה ומה יהיה כתוב ואז שיניתי קצת ומיד לאחר מכן החלטתי על אחד חדש, הרבה יותר טוב וככה במשך שעה כבר היו לי 5 פוסטים נהדרים על העץ. נכנסתי למושב שבו אני גרה, זו שעה שרב האנשים כבר נמים את שנתם מיום עמוס. הצטרפתי לסיומו של מפגש מתמודדים לקראת הבחירות המתקיימות אצלנו בשלישי הבא. סיבוב שני. אני מודה שכוחותי אוזלים. נתתי את רובם ביום הבחירות לרשויות המקומיות ומרגישה שלא נותרו לי כאלה לסבב השני. הגעתי לאחר שהסתיים המפגש אך היה לי חשוב להיות עם חלק מהנוכחים ולשמוע את דעתם על המועמד שאותו אני מלווה כבר שנה וחצי. הלכתי לישון בתחושה טובה ותכננתי לפנות למחר זמן לכתיבה.
קמתי בבוקר יום שני. יום חדש, משימות חדשות, מה שהיה אתמול כמעט נשכח. בעוד שעה אסע לירושלים, לכנסת. יש לי נאום לכתוב. אני חייבת להיות מדוייקת וקצרה, כלומר, ממוקדת. מעט מסרים ושיהיו חזקים. התייעצות קצרה עם חבר מומחה מביאה אותי לכתוב נאום קצר עם מסרים קליטים. כבר מזמן הבנתי שמספרי סיפורים יש למכביר בכנסת ישראל. אין מקום להרבה דיבורים. חשוב שיזכרו את שני המסרים החזקים וכמה תמונות והביתה. יום שלם שבו אנו העצמאיים מוותרים מרצון על הכנסה למען עתיד ילדינו. חוזרת הביתה מרוצה ממה שהצלחתי להשאיר שם, מבינה שכמעט כולם איתנו בלבד והשאלה האם גם בפה. חוזרת הביתה ושוב התארגנות בזמן שיא לחוג של הילד ואז איסוף ושיעורים והכול משולב בשיחות על הבחירות כי זה מה שמעסיק כאן את כולנו בחודש האחרון. לפעמים יש לי תחושה של אשמה על כך שהכנסתי את כל הבית לטירוף המתמשך הזה. מוותרת לעצמי בערב על חוג שעד כה לא פספסתי. חוג שמעניק זמן נטו לנפש. והיום אזלו לי כוחותיי .
בשלישי אני מארחת קבוצת גימלאים מישובי דרום השרון, ההכנות אורכות מעבר לצפוי ואני שוב "על הקצה". מבינה שלא התארגנתי בזמן אבל מגלה שלצידי עומד לא נטול ביקורת אבא שלי. סוחב וממרק ומארגן רק כדי שיהיה להם נעים ולי יצליח. הקבוצה מגיעה ואני בעננים. מיד מתחברת, הרי הם כמוני, אנשי הכפר, עיניי מזהות את קבוצת החוששים ומייד אני עוברת למסרים של הרגעה. הביקור שלהם מסתיים בהתרגשות גדולה אצלי. האחד מכתיר אותי לרגיעה הלאומית והשניה כבר רוצה לסגור לי הרצאה אצלה במרכז. עורמת כיסאות ומפנה כוסות, מכניסה לארגזים כדי שהכול יהיה מסודר ומוכן לביקור הבא בעוד שבוע. השעון מחזיר אותי למציאות ואני מבינה שעוד דקותיים עלי לאסוף את הילדים מבית הספר. טסה במהירות שאינה מותרת ומתייצבת בחניית בית הספר. גם לילדיי מגיע זמן איתי מחוץ לבית. וכשחוזרים למושב אני משתדלת לא לוותר לבן שלי על מפגש חברתי שהוא אינו חפץ לקחת בו חלק. אני צוללת לכאב הגדול שיש לי בנוגע לחיי החברה שלו ומוצאת את עצמי נלחמת בו שייצא מהאוטו. מארגנת את הילדים לסיום היום ורצה לחוג בית בקיבוץ שכן. דרשו שאגיע ואני יודעת למה זקוקים לי שם. מתיישבת לאחר חצות להתחיל לכתוב את הפוסט הראשון שלי ומרב מחשבות מבינה שהלילה זה לא יקרה וכבר לא אעמוד במשימה הראשונה. מגלה שיש משתתפות בקורס שכבר מצאו את הזמן לשבת ולכתוב ולפרסם בלוגים
ברביעי אני כבר מנסה לעבוד ולתמרן בין שלל המשימות השוטפות לבין הפגישות שעליי לקיים לקראת בניית הבית. כמעט בלתי אפשרי. כשאני שבה הביתה ומשתדלת להקדיש זמן למשפחה ואולי לחטוף בדרך איזו תנומה קלה – אני מבינה שהיום זה לא יצא לפועל. אליפות משפחות בחוג הטניס מעלה אותי למגרש בבגדים לא ספורטיביים אך התוצאה טובה בהחלט. הצלחתי לא לאכזב את הבן שלי. בבית אני מנסה לארגן לי את הזמן כך שאצליח לעמוד במשימת הכתיב אך טלפון קוטע את תוכניותיי. את הערב אנו מבלים, בעלי ואני בחדר מיון. עניין של 4 שעות מלוות במתח קל ומשתחררים בחזרה למירוץ האינסופי. צוללת באפיסת כוחות למצולות המיטה ומנסה להשלים שעות שינה שאבדו לי בחודשים האחרונים. בדרך אני מגלה שכמעט כל משתתפות הקורס סיימו את המטלה הראשונה.
את יום חמישי הקדשנו בעלי המתאושש ואני לפגישות בבנקים ולסידורים לקראת תחילת הבנייה. על הדרך זכיתי לקיים פגישה שהיא בבחינת מצווה ובנוסף הצלחנו, בעלי ואני, לקבל זמן איכות זוגי, כזה שלא היה לנו מעל חצי שנה. נזכרתי שאת התחום הזה בחיי – הזנחתי ובקרוב לא תהיה דרך חזרה. גם היום הזה היה שזור בשיחות רבות במגוון התחומים בהם אני עוסקת כעצמאית או בהתנדבות. מאחר ואנו בתקופת בחירות, הרבה מן השיחות סובבות סביב הסוגייה. כל שיחה כזו מתישה אותי יותר ואני משתדלת לא לתת לזה להפריע לי. מקבלת שיחות גם בענייני עבודה והזמנות חדשות לקבוצות .אחר הצהריים כנס בחירות גדול ומיד ישיבת ראשי מטות. בלילה כשכולם כבר ישנים אני מכינה את רשימות הבוחרים. מבינה שחייבים לבוא מוכנים ליום הבחירות. הפעם זה סופי. לא יהיה עוד סבב עד לעוד 5 שנים. בסוף אני מנסה להקדיש זמן לכתיב ושוב מרגישה את הכוח האוזל מגופי. עוד יום עבר ואיתו תחושת המועקה על כך שגם היום לא כתבתי מילה מכל הרעיונות שרצי לי בראש.
את היום האחרון של השבע אני מתחילה,איך לא, בשיחות בחירות. הבוקר מתקדם לאיטו ועימו הזמן שנותר לי עד חוג הבית שמתארח היום אצלי. ההכנות מתבצעות במהירות שיא ובניגוד לתחזיות של האנשים הסובבים אותי. המפגש מסתיים ואני משתדלת להחזיר את הבית לקדמותו. אני מתנחמת בעובדה שעוד מעט אסע עם הבן הגדול לחוג גלישת גלים ואוכל ליהנות מהשקט ומהים. נזכרת שקבעתי פגישה במקום ליהנות מהשקט. בערב כשהשבת בפתח ואיתה מורגשת תכונה של נינוחות – יש מה שמזכיר לי שאין רגע דל. בחור מהעבר השני של הגדר חוצה את הגדר ומצליח לחדור לישראל, הפעם זה אצלנו במושב, שורף חממה ובה ציוד חקלאי יקר וגידולים יקרי ערך. מיד נכנסים לנוהל שאחרי תקרית כזו. נציגי כלי התקשורת לא מרפים וכך גם ביום שאחרי ועוד לא דיברתי על התחושות שלי כתושבת שהרגע חדר אדם מרצועת עזה למושב שלה ובאותה נשימה לא מדברים איתי על חירום אלא דווקא על שגרה.
אלו קורותיי בשבוע האחרון והם אינם שונים מהשגרה שלי בשנתיים האחרונות. לא באתי לספור את התירוצים לאיחור שאני לא גאה בו. לא באתי להתלונן.
אני כאן באיחור גדול שאני מודה שהזמן הרב שהקדשתי למחשבות על התחושה שבעקבותיו – הובילו אותי להחלטה שאין לכך יותר מקום בחיי. אני כאן בעיקר משום שאני רוצה להיות כאן. עכשיו עליי לבנות לעצמי את ה"איך" שיוביל אותי ל"מה" האיכותי שבו בחרתי להיות.