"זיכרון בסלון", פרויקט שלא הכרתי לפני כן, זו שנה ראשונה שהכפר שלי מעורב בו, שלושה אנשים פורצי דרך הסכימו לפתוח את הבית שלהם לכבוד זה. שלוש משפחות אמיצות לא פחות הסכימו להגיע ולספר את הסיפור שלהם. שלוש משפחות שגרות בכפר, שאת חלקם אני פוגשת לפעמים אפילו כל שבוע, הסכימו להיחשף, לספר את הסיפור האישי שלהם. מחר, כשאצעד לי בשבילי הכפר ואפגוש את האנשים הללו, אני כבר אתסכל עליהם באור אחר, מואר יותר. כי לשעה אחת, בסלון של בית, שמעתי את הסיפור שלהם. העיתונים מלאים בנתונים: 230,000 ניצולים בארץ ישראל, בכל יום נפטרים כ40 ניצולים, בקרוב נגיע למצב בו אין ניצולים מסביבנו ואז החובה היא עלינו, לזכור ולא לשכוח. להפיץ ולספר את הסיפור שלהם ו"זיכרון בסלון" הוא פרויקט אחד מיני רבים שבא לעשות בדיוק את זה.
אתמול, מוצ"ש, 20:00 התכנסנו כ-30 מתושבי הכפר, בני נוער ומבוגרים. בביתם של תמי ויחיאל סמון, להקשיב לסיפור של ארווין אנגל תושב הכפר שחווה את המלחמה כילד בצ'כוסלובקיה. בקול רם ויציב ארווין מספר את הסיפור המשפחתי שלו, מלווה בקצת תמונות ששרדו את המלחמה. לאורך כל העדות הוא לוקח את הזמן ומספר לנו גם על האירועים ההיסטוריים שהתרחשו במדינה במהלך השנים הללו של הבריחה.
הרגשתי שאני נמצאת איפה שהוא בין שמיעת עדות לשיעור בהיסטוריה, היסטוריה שלא הכרתי לפני כן. איך שהוא הזדמן לי תמיד לשמוע עדויות או לקרוא ספרים על מה שהתרחש בפולין, בגרמניה, בהונגריה אפילו בבולגריה וביוון. אבל את שהתרחש במדינות הללו לא הכרתי.
כשהגיעה השאלה מהקהל "האם ידעתם מה קורה בעולם, קיבלתם ידיעות על ההרג?" וארווין מספר לנו בקול שקול איך הוא ידע, שכן שהיה בצבא סיפר לו מה קורה עם יהודי ברית המועצות ובנשימה אחת מוסיף שגם אותו שכן הזהיר אותו בל יספר למשהו את שגילה לו. וכול אותו הזמן המשפחה מסתתרת והילד הצעיר הזה, בסך הכל בן 8 שומר אצלו סוד כזה גדול, לא מספר להורים ובוודאי שלא מספר לאחותו הקטנה את שהוא יודע. איזה עול, איזו אחריות על כתפיו של ילד קטן. ילד שאמור לשחק ברחוב, לעולל תעלולים ובמקום זה מסתתר, בורח ממקום למקום, מתחבא בבתים של אנשים ובבורות באדמה. משפחה שתלוייה על חסדיהם של אחרים, על יד מכוונת ועל מזל, המון מזל. הם הצליחו כל פעם להיות כמה צעדים לפני המרצחים הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם.
לאורך כל השיחה פניו היו חתומות. התמקד בנקודה אחת בחלל וסיפר. לאורך כל השעה הסתכלתי עליו, ישר בעיניים אי אפשר היה להסיט את המבט. רק פעמיים הוא נתן לרגשות להציף אותו. כשנשאל למה ההורים שלו לא עלו איתו ארצה ונשארו שם, בכפר עד יום מותם וכאשר שאלו את הבן שלו איך זה היה לגדול בבית עם שני הורים שהגיעו משם. אז הוא נשבר, עיניו מתמלאות בדמעות. כמעט 72 שנה אחרי וזה עדין שם: עמוק, כואב, מציף ומרגש.
את המפגש סיימנו בשירה מלווה בגיטרה, "שיר הפרטיזנים"/הירש גליק ו"לראות את האור"/אפרת גוש. ובמכתב שכתב לנו ארווין שבעצם מסביר הכל:
לראות את האור/אפרת גוש: https://www.youtube.com/watch?v=7UAnc7lqJjM
אתר: זיכרון בסלון
