כמה שהמכונית מפוארת יותר, כך הנהגת שבה רזה יותר

על הקשר בין ג'יפ גדול, אישה רזה וקנאה שורפת

בחורה עם מחשב נייד

כבר תקופה ארוכה שאני מסתכלת בתשומת לב על המכוניות בכבישים, איך כל כך הרבה אנשים מרשים לעצמם מכוניות פאר שכאלה, גיפים יוקרתיים ומצוחצחים. ואני, אפילו כסף לנקות את האוטו כל שבוע זה משהו שאני מחליטה לחסוך עליו…אם כל המדינה הזו באוברדרפט איך הכבישים מלאים במכוניות כאלה שוות?

וכיוון שאני בחורה, אני מסתכלת במבט בוחן יותר על נשים, מוצאת עצמי מקנאה להן. מקנאה ומזלזלת ליתר דיוק, כשזה קשור באלה עם הג'יפים. מה העירוניות האלה צריכות ג'יפ? הבלונדות/ברונטיות הרזות האלה, שיושבות בתוך ג'יפ גדול, שעוד יותר מדגיש כמה הן קטנות. אני מדמיינת שיש להן הרבה כסף, שיש להן נחת ליום עבודה קצר, או לחופשת הריון ארוכה במיוחד, או לא לעבוד בכלל. מסתכלת על אישה דתייה נוסעת בג'יפ. מאיפה יש לדתיים כל-כך הרבה כסף? הם אמורים לא לעבוד, לא? ומאיפה יש לדתיות המטופחות האלה כסף לבגדים כאלה קלאסיים, לא אמורים לחסוך במדינה הזו?

אבל נעזוב את הדתיים, אולי הם באמת עובדים קשה ואני סתם מורעלת עליהם. אחזור לנשים הרזות בתוך הגיפים הגדולים. כי זה לא סתם קורה השילוב הכה נפוץ הזה ששמתי אליו לב. יש לה כסף אז יש לה זמן פנוי – יום חופש בשבוע, ימים קצרים. אז היא מוצאת פנאי לחדר כושר. יש לה כסף – אז היא יכולה להרשות לעצמה את היוגורט עיזים או אקטיביה 0% שומן. ולחם מחמצת, וקינואה, וקורנפלקס עם סיבים תזונתיים ללא סוכר, שכמובן שאף פעם לא תהיה עליו הנחה בסופר כמו שיש על קורנפלקס תלמה בטעם וניל מצופה סוכר. יש לה כסף, אז היא לא בלחץ קיומי כל הזמן ודוחפת אוכל כדי לנחם עצמה ולהירגע לדקה. היא לא דוחפת פחמימות ריקות מתוך הזדקקות רגעית, או עוגייה במבצע כדי להרגיש מתוק בלב לכמה שניות. יש לה כסף אז עור הפנים שלה זורח ומטופח, ואני כבר לא צריכה להסביר למה.

ההשוואות האלה, לא עוזבות אותי. הולכת ברחוב ומסתכלת, בוחנת, משווה. איך נראה הבית שלה, לאן היא טסה בקיץ. במה היא עובדת שיש לה מספיק כסף למותרות האלו. איך לעזאזל היא לא מנדבת חצי חיוך, לא יודעת להוציא משפט רהוט אחד מהפה ובכל זאת מרוויחה 12,000 ₪ בחודש?! כל ישראל השוואות. דתיים משתמטים מול חילוניים נושאי נטל, ערבים מקופחים מול יהודים ברי מזל, עניות שמנות עם בגדים זולים וצמודים מידי, מול עשירות רזות עם חולצות בד חצי שקוף וכתף חשופה עם עצם בריח בולטת ומבט שבא לי לירוק עליו ברגעי הייאוש שלי עם עצמי.

זו מדינה שבה לדעת להתנחם בטוב היחסי שיש לנו נהיה למנטרה הכרחית. מזכירה לעצמי שיחסית לשאר אני במצב טוב יחסית. אבל מיד גם מזכירה לעצמי שאין לי ילדים עוד, ומשכנתא, ומחויבות למלא את המקרר לגוזלים שהבאתי לעולם הזה. האם זהו משבר רבע החיים שמדברים עליו בזמן האחרון? הגיל ממנו אנו מתחילים להבין שפשוט לא יהיה לנו מספיק להמשך? והשאלה היא – כמה זה מספיק, כי אין ספק שהתרגלנו להרבה. גם אוטו, וגם עבודה מספקת, וקניית בגדים פעם בעונה, ולצאת להשתכר פעם בשבוע, ולחם טוב שיהיה בבית, ולשלם על הקפה של החברה ככה בכיף, בלי להרגיש קמצנית.

מצד שני גם לסבא והסבתא שלנו לא היה קל, אבל מה, הם ידעו לחסוך טוב. הם באמת קנו מעט בגדים, וזולים. לא הוסיפו לרשימת המכולת מה שיקר מידי. לא השקיעו על תחפושת יקרה כשבמציאות אין להם כסף לטיפול שיניים לילד והרבה פחות מזה. ואנחנו? רוצים גם וגם וגם. מרגישים שבלי איפון זה לא נראה מספיק שיק, שלבוא עם אוטו טרנטה לעבודה זה לא מספיק ייצוגי, ופעם בשבוע אני חייבת את הקפה הטוב הזה עם המאפה הצרפתי ליד. כי למה אני עובדת כל כך קשה אם לא בשביל הפינוקים הקטנים האלו? אז נשארנו בפרטים הקטנים, ג'יפ, חולצה יפה, גוף יפה, בית קפה.