איפשהו בסביבות 2005/6 , כשקראתי לראשונה את הספר 'אין לי מושג איך היא עושה את זה', הרגשתי שחלקים נרחבים מדמותה של קיית רדי מבוססים עלי.
שקועה מעל הראש בעבודה בחברה ליעוץ השקעות, אמא לילד אחד שטובעת בים של מטלות.
הייתה לי בייביסטר רק לשעת הנסיעה מהעבודה הביתה וכשכבר אספתי אותו ממנה בשעה 18:00, הייתי ממוטטת מדי לתפקד.
וכבר היה מאוחר ללכת לחברים, חוגים, הצגות, בקושי גן משחקים.
כמובן שלקחתי עבודה הביתה במשך השבוע וגם בסופ"ש והיו כל הזמן טלפונים בערבים מיועצים שנפגשו עם לקוחות.
גם בזמן מלחמת לבנון השניה, כשברחנו למשפחה בשרון, המשכתי לנסוע כל יום לעבודה בחיפה.
היו לזה גם כמה יתרונות : הבית היה די נקי כי לא שהינו בו יותר מדי, במשך השבוע לא היה צורך לבשל כי כולם אכלו בחוץ ועוד…
מצד אחד הרווחתי המון כסף אבל לא היה לי מספיק זמן לבזבז אותו.
וחלומות על עוד ילד נראו רחוקים…
עד שהצטרפו להן הנסיבות.
אמרתי די ופסעתי החוצה מהעולם התובעני הזה.
יותר מעשור אחרי, עם עוד 2 שתי בנות על הדרך – שמחתי לגלות שאליסון פירסון האלופה פרסמה ספר המשך "כמה קשה זה כבר יכול להיות".
גם הפעם עם המתבגרים שבבית, מחשבות שעולות מדי פעם לשוב להיות שכירה והשנים שרצות, מצאתי עצמי דומעת (לרוב מצחוק) ומזדהה עם סצינות רבות .
אחרי שישבה בבית והתמקדה בגידול ילדיה, נאלצת קייט לשוב לשוק העבודה בעקבות החלטה מפתיעה של בעלה.
רגילה להיות העובדת המבוקשת, היא מגלה שהמצב עבור נשים בסוף העשור החמישי לחייהן לא מזהיר בכלל.
אז איך בכלל מתחילים?
קיית מצטרפת לקבוצת "קרייריסטיות חוזרות" ומגלה שצרת רבים- לא מנחמת בכלל.
אחרי שיפוץ מסיבי של קורות החיים וקצת פרוטקציות היא מצליחה למצוא עבודה סבירה.
ושוב נכנסת למעגל הלהטטנות האין סופי.
בעבודה חושבים שהיא בת 30 + וכל מילה היוצאת מפיה, נאמרת אחר זהירות ומחשבה- שחס וחלילה לא תסגיר את גילה.
אפילו ספר על ילדים בגיל ההתבגרות שמציץ במקרה מעלה תהיות למה הוא נחוץ לה כשילדיה כה צעירים.
לא פשוט להיות בסביבת עבודה בה אין לך את האפשרות לחלוק אפיזודות מחייך בצורה אמיתית, כמו למשל מחשבות על חגיגת יום הולדת ה-50 הקרב ובא.
ילדיה המתבגרים, המתמודדים בעצמם עם הקשיים בין התקשורת בעולם האמיתי והתקשורת בעולם הטכנולוגי (טויטר, ווטסאפ, אינסטגרם וכו')- לא מפסיקים לרגע להיות תלותיים, מאתגרים במיוחד ולהזדקק לעזרתה המיידית מחד ומאידך לועגים לכל טעות שלה ואומרים שהיא 'מהעבר'.
(מוכר עד כאב כשילדי האישיים צוחקים שאני מהמאה הקודמת).
משבר בחייה של בתה הבכורה זורק אותה אל עולמם של בני הנוער העכשוי, השונה כ"כ ממה שהכירה בעצמה.
בעלה ששקוע בחייו החדשים ולא אכפת לו שהם שוקעים בחובות.
אמה והורי בעלה שבמקום לעזור עם הילדים זקוקים לעזרה ותמיכה כאילו היו ילדים בעצמם.
שיפוץ הבית המתקדם לאיטו.
וגיל המעבר מה איתו?
תסמיני הטרום-בלות בשיאם ולא, הם לא ממש עוזרים לשפר את המצב.
ואז, תוך הנסיונות לשרוד ממשבר למשבר, מגיח לו מהעבר ג'ק.
לקוח וסוג של מאהב לשעבר, הבטוח שהם יכולים להמשיך בדיוק מהנקודה בה הפסיקו לפני שנים.
קיית ניצבת בפני דילמות לא פשוטות בכלל.
כמה קשה זה כבר יכול להיות
אליסון פירסון
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
כנרת, זמורה-ביתן – מוציאים לאור
בכתיבה קלילה וסוחפת,
נוגעת ללב וחושפת לפרטי פרטים את הדברים הקטנים שאנחנו לא תמיד מרשות לעצמנו לספר אפילו לעצמנו.
גג לחברה הכי טובה.
מגישה לנו בשנית אליסון פירסון סיפור מרגש על הדילמה היומיומית בין הרצוי והמצוי, על איך אני נראת בעיני עצמי ומה הסביבה חושבת עלי.
על מה באמת בא לי לעשות ומה הדבר הנכון לעשות.
ושאלת השאלות העיקרית :
האם אפשרי לאשה שהיא גם אימא עובדת להיות מאושרת ומסופקת בלי יסורי מצפון ועל חשבון הילדים?
מסקנה: