תמיד חשבתי שיום האהבה שייך רק לצעירים,
אלו שעוד לא התמסדו ובטח אין להם ילדים,
ומשאב הזמן הוא לא משהו שחסר להם.
אז אומנם יום האהבה שלי לא היה מלא בשושנים, שוקולדים ומסעדות גורמה
אלא בבישולים, כביסות, בלגן, הסעות ו… – מה שקוראים לו שיגרה.
אבל יחד עם כל זה, הוא היה מלא בהרגשה של שותפות בדרך.
שאני לא לבד – שהאהבה שלנו הצליחה להקים משהו מדהים ששום סטארט אפ לא יכול היה לבנות –
הקמנו את המשפחה שלנו שאותה אנחנו מאוד אוהבים.
תודה לך בעלי היקר שאתה צועד איתי בדרך הזו.
תודה לך שאתה סובל את כל השיגעונות, הבקשות והמשימות שאני מטילה עליך
תודה לך שאתם לוקח את המושכות כשלפעמים נגמר לי הסוס.
אני יודעת שאנחנו באים מעולמות שונים –
החינוך שאתה קבלת שונה עד מאוד מזה שלי.
לא פשוט לגשר על הפער במיוחד שיש פה גם גוזלים,
אנחנו לא תמיד מצליחים אבל לפחות מנסים.
פעם חשבתי שיום האהבה זה לבבות וצלצולים
אבל למדתי שיום האהבה הוא כל יום שאנחנו קמים מחובקים,
שאנחנו מצליחים למצוא את המשותף עם כל הלחצים,
שאנחנו מבינים שזה לא תמיד גן של שושנים,
שאנחנו משלימים אחד את השני ,
שאנחנו מכבדים,
שאנחנו מנסים,
שאנחנו הולכים יחד, יד ביד.
לא פשוט למצוא את הרגעים עם כל הבלגן מסביב
ולפעמים אתה לא שם איתי ואני מרגישה גם קצת לבד
אז אין פעמונים וצלצולים.
אבל אם הצלחנו לצלוח את היום.
נראה שקורה פה משהו טוב,
אוהבת המון,
שילי
