השגרה מזמנת לנו אתגרים, ששוברים את השגרה. את מה שתכננו, ובאופן הזה את מה שאני קוראת לו "החיים עצמם".
וככה קרה שפגשתי געגוע, כזה שבעוצמות שלא הכרתי. געגוע מורכב שאני יכולה להגיד בוודאות מלאה לרופא "כואב לי".
לא מתכננים געגוע. הוא פשוט בא. הוא פשוט כאן. מזינים אותו זכרונות. זכרון הוא חוויה שנצרב בה רגש. רגש מכל סוג. אם הרגש שלילי, הטראומה תגרום לנו לתחושה לא נעימה ואף להימנעות. רגש חיובי, יגרום לנו לרצות לשחזר את החוויה הזו שוב ושוב. שוב ושוב. ננסה לזכור כל פרט, וכל מה שהפעיל חוש אחד או רבים. וככה נוכל "לנשום" אדם אהוב, גם בהיעדרו. נוכל לעצום עיניים ולחוש את המגע, הנשימות…. נוכל להגיד בבטחון מלא שנזהה את האדם הזה בכל מצב.
מי שנשאר בסביבה ה"רגילה" היומיומית, לעומת מי ששגרת יומו משתנה, לרוב למדינה אחרת, שפה שונה, חוויות עבודה או פרטיות, שיחזירו אותו אדם אחר משיצא. למי הימים עוברים מהר יותר ? התשובה היא תלוי… לפעמים העומס הנוסף ב"עורף" גורם לזה שהימים עוברים במהירות, בניסיון לתפקד בכל הערוצים. לפעמים הפוקוס והמטרות שלשמן נסענו מעסיקות כל כך, יחד עם הפרשי הזמנים שגורמים לחיות שם ופה, והימים חולפים במהירות.
המקום החשוב של לתת מקום לחוויה של מי שיצא מהשגרה. בלי להשית עליו את הגעגוע, את החסר, את העוד יום שאיכשהו עבר.
מה עושים עם כל הגעגוע ? מה עושים עם כל הרגש ? איך מנהלים את עצמנו בהצפה הזו ? להפריד, להתרחק מהמוקד הריגשי הבוער, פחות מכאיב, או לפחות מקהה את הכאב. המלחמה הפנימית היא בין ההתנהגות המגוננת, הבחירה המועדפת לבין ההתמודדות עם הכאב וההצפה המשתקת.
במרווח של המלחמה הפנימית, נכנסים סימני שאלה. כאלה שבאינטנסיביות אף אחד לא נעצר בשבילם, בריצה המהירה הם לא נראים בכלל. והם שם.
מפה לשם, עברו כמה ימים. זהו, רק כמה ימים. ומשהו חדש רק התחיל…