כמה טוב שבאתי הביתה!

זה לקח חמש דקות בדיוק להרגיש כאילו מעולם לא עזבנו…

welcome

זה לקח חמש דקות בדיוק להרגיש כאילו מעולם לא עזבנו.

בנמל התעופה אחותי ואבא שלי חיכו לנו עם שלטים מרגשים. התחבקנו נורא חזק ומייד הובלנו כלאחר כבוד לדוכן הבורקס הקרוב. הבנות מילאו את הקיבות הקטנטנות בכל מה שלא היה להן שנתיים. בכל הטעמים והצורות והריחות. בהתחלה נורא בשקט ואחר כך בליווי מצמוצים ופרצופים. ממממ זה כל כך טוב! לא מאמינה שאין את זה בקנדה! פסקה הגדולה וסיכמה בליטוף הבטן שלא התעגלה בכלל אבל הרגישה לה מלאה כנראה.

משם יצאנו החוצה. גל חום מהביל אפף אותנו. איזה חום! "נעים היום", אבא שלי אמר. "יש לכם מזל שלא הגעתם בשבוע שעבר"…

הסתכלתי סביב סביב, לא רואים הרבה משדה התעופה, אבל מייד מרגישים בארץ. יש אווירה של חול ים באוויר, אפילו שלא ממש קרובים לים. יש רוח מהולה בטיפות מים מלוחות וזונות שמסתובבות חופשי חופשי. יש בטן מלאה מבורקס חם וטרי והמון עברית. עברית במבטאים ועברית שוטפת. רק עברית. הכל בעברית. השלטים, הקללות, קריאות ההתרגשות של כולם מכל כיוון. ולא אכפת לי יותר שאנחנו אחרי מסע של כמעט 30 שעות. ולא אכפת לי עייפות, ולא אכפת לי החום, ולא כלום. רק המון התרגשות ממה שעוד יבוא. עוד רגע ואנחנו שם. בבית הורי. בית ילדותי. בית נעורי. עוד שעתיים וחצי. ואנחנו שם.

בבית יש עוד שלטים. המון פרחים וציורים וממתקים ואוכל. אוכל של אמא שלי. המון אוכל של אמא שלי. ואותו גרם מדרגות מעץ, ואותם הציורים של סבא על הקיר, ועוד אחד של נחום גוטמן. תלוי קצת על העוקם, כמו שהשארנו אותו. כאילו לא עברו שנתיים. כאילו רק אתמול נסענו, רק העץ שבחצר מסגיר את התקופה. "בזמן שלא הייתם הוא נתן צמיחה", אמא מחייכת.

משם והלאה כמו עליתי על קרוסלה שהסתחררה במהירות עצומה. בהתחלה נאבקנו עם השעות ההפוכות, ואחר כך נלחמנו לראות את כל החברים שבקושי בקושי ואף פעם זה לא מספיק. אי אפשר להרוות צימאון של שנתיים. חברים יש לי רק בישראל. לא יהיו לי אחרים. לא כאלו. והייתה גם תאונה קטנה אבל דרמטית עם אמבולנס ופינוי באמצע תל אביב. אבל בין הקללות והצעקות, היתה איתי הדודה שהיה לה ברור מה צריך לעשות, והיו שני אנשים מקסימים שהגיעו עם קולה וחטיפים לילדים כי ראו שיש ילדים קטנים באוטו. ישראל…

ויש גם משפחה. המון משפחה. וגם לזה לא מספיק לנו הזמן. אנחנו במרדף. יום אחד פה ויום אחד שם, וכמה שעות אצל סבתא שכבר לא זוכרת אבל אנחנו זוכרים אותה. את לובן שערה ומבטה טוב העיניים.

וים. ומה כבר אפשר להוסיף? ים ים וים ועוד ים. עם חול רך ברגליים שדוקר את האוכל ונכנס קצת לפה. עם גלים וקצף והרבה הרבה מלח. וחברת ילדות מפעם, שפתאום כל ערב אנחנו ביחד, מטיילות, מרכלות, מקשקשות. כאילו הזמן עצר מלכת…

בסוף הותשנו סופית ובימים האחרונים כאילו האוטו סירב להניע והרגליים שלי מיאנו להוסיף וללכת. בעצב חשבתי על החברה שלא הספקתי, על החברה השנייה שהבטחתי לה לבוא עוד פעם אחרונה. העייפות הכריעה ופתאום נגמר.

בדרך חזרה עברתי לי בראש על כל מה שהיה. נכון זה ישראל וצופרים על הכביש ויש פקקים ואנשים לא מחייכים כך סתם ברחוב. כולם ממהרים. נכון. אבל זה בית. רק בית נותן לך להתרגל אליו בשנייה, בלי קרח שצריך לשבור, בלי שתיקות מביכות. ככה זה חברי ילדות, ככה זה משפחה וככה זה מרגיש כשאתה בבית.

growingTree