כמה זה טרנדי לומר "אויש, הנוער של היום"…?

יש לי הרגשה שזה כמעט סוג של טרנד לומר משהו כמו  "אויש, הנוער של היום…."  אני  גם פוגשת את החבר'ה האלה לעיתים  דווקא בכיתות ולעיתים במסגרות אחרות – ורובם בסך הכל לגמרי לא רע. בבית ועם החבר'ה גם בביה"ס בתיכון ( כן, גם בסופ"ש במועדונים ) וגם אחר כך ביחידה בצבא.  אני לפעמים פוגשת אותם בבקו"ם – לובשים בגאווה מדים של יחידות , כן, גם נבחרות. זה אותו נוער שפגשנו לפני כמה חודשים ובחלק מהבתים כבר התייאשו לגמרי ממה שייצא מהם- תסתכלו הצידה הורים – יצאו מהם חבר'ה מדגם לגמרי לא רע. אתם יכולים להתגאות – עשיתם יחד עבודה לא רעה.
אני לא חושבת שיש למישהו אינטרס לומר ש"..הנוער של היום…" – לא, שלא יווצר הרושם הזה – כי אנחנו פוגשים אותם גם במסגרות אחרות (בבתי חולים, במסגרות שיקום, במסגרות ייעוציות וכו') כשאנחנו שומעים על הפורענויות של סופשבוע במועדונים ובתאונות דרכים על אופנועים כבדים ובעוד מקומות  – זה לא בסדר, זה גובל בדיני נפשות, ולא מעט משפחות שלמו על כך במחירים הכי גבוהים שאדם ומשפחה יישלמו (וכל משפחה תמיד תהייה אחת יותר מדי !!!). זו חובה לומר לכל אחד (בכל גיל) את המילה – לא !!! כמו  שחובה  ללמד את המילה אסור !!! . אני לא רוצה לראות ילד חוזר מבי"ס יסודי כי המורה התורנית בהפסקה בדיוק הביטה לצד השני, או סתם בהסעה מישהו דפק לשני אגרוף בטעות – אין טעויות כאלה ועל טעויות כאלה משלמים !!!  ואת זה כולם צריכים לדעת.
אין מחיר לחיים ולעולם אני לא חושבת שיש איזושהיא דרך או סיבה שיצדיקו אלימות..!!!!!!
שמישהו יסביר לי את החייים האלה. היום –  הילד הזה , הנוער הזה  עושה מסע כומתה. איך זה יכול להיות? ארבעה חודשים? . מותר גם להגיד שזה נוער טוב שהתנהג רע (חלק מהם)? לפעמים צריך אירוע מכונן אחד כדי לשנות אזימוט, מקרה אחד ממש לידך – ואתה בנאדם אחר. אז זה מה שצריך? זה מה שמשנה אותם או שאולי בין  הורים וילדים שכחנו לפעמים קצת להסתכל שיש לנו אחלה ילד בבית? קורה…לפעמים הווריד במוח שלנו כמעט מתפוצץ…..אבל בסך הכל עברנו את זה יחסית בשלום.
אבל אני כן מאמינה שיש מסגרות ויש דרכים שבהם אפשר לפנות אל מי ש"נמצא בסיבוב"  או נמצא בקצה….ושוכח את הוינקר ונמצא שם "על יד…." הכניסה למועדון, שרוצה להצטייד בסכין לפני היציאה – דווקא מולם אסור להרים ידיים – צריך לנשום עמוק ).
צריך לנסות לקיים דיאלוג איכשהו  ולחפש וגם אפשר (בקושי) למצוא איים של שפיות, מקומות ובני נוער שאפשר לפנות להגיון וללב שלהם. זה אולי נשמע ריק ומנותק מהמציאות, אבל זה כל כך לא כך….אני לא אומרת שאפשר להציל את העולם, אבל אני כן מאמינה בשיר  "אני ואתה נשנה את העולם"  – אני יודעת שאולי אני נשמעת ונקראת נאיבית ומנותקת אבל אני יודעת באותה נשימה שאפשר להתמודד איתם לא רק מולם אלא לצידם ואיתם ולפעמים מותר גם לחבק (אם הם מרשים), לומר מילה טובה ולהתגאות בהם וצריך לזכור את זה. קורה. טעות. אבל קורה.
נכון, הם לא צדיקים ואני לפחות לא נמצאת שם ואיתם כל הזמן – אבל כשאני מתחילה פרוייקטים עם קבוצות או יחידים מאד ברור לכולם ולי שהם כחומר ביד היוצר והאחריות והרשות נתונה  בידיים, בידיהם שלהם.
נכון, הסביבה החברתית השתנתה, נורמות השתנו, ערכים השתנו, הבית והמשפחה השתנו, המסגרת – אז למה אנחנו מצפים שהם לא ישתנו? אפשר גם להסתכל על אלה שעושים בכיתה י' את תרומה לקהילה (או משהו דומה), אפשר לזכור גם את שנת-שירות או פר"ח (בגילאים טיפ טיפה יותר בוגרים), אפשר לראות את אלה שמתנדבים ועוזרים לעולים חדשים, אפשר לראות ולשמוע את אלה שזקוקים שיאמצו אותם חברתית – זה מותר וחוקי  ורצוי ונכון לומר שיש לנו נוער לגמרי לא רע. יש כאלה והרבה הרבה פחות מאלה שמדברים עליהם בעיקר אחרי סופישבוע. הרבה יותר טרנדי לדבר על הנוער שלנו איום ונורא…ואתם יודעים מה? לא כולם. לא רובם – בוא נחפש את חצי הכוס המלאה.  אם תחפשו – תמצאו.
למה אנחנו שומעים כל כך הרבה על פורענויות סוףשבוע בעיקר? איך אפשר לומר אחר כך שהם יחסית בסדר? הם שותים אלכוהול והם מעשנים (ולא תמיד סיגריות) – הם בועטים בערך בכל מסגרת שעולה על הפרק. אז איך אפשר לומר שהם יחסית בסדר. כשאנחנו מבקרים בבתים, במסגרות שחלק מהם מצויים שם- ואנחנו שומעים ורואים מאיפה הם באו או באים – צריך לקחת את הדברים קצת יותר בפרופורציה ובשיחות של אחד על אחד אנחנו לפעמים דמות האבא או האמא שאין להם .
כמה מאיתנו  מנסים לנהל דיאלוג אמיתי  מעבר ל"לאן אתה הולך ומתי אתה חוזר – תגיד, נראה לך שאני בנק? ". אני יודעת שאולי זה נשמע מנותק ואין קשר בין הדיאלוגים האלה לבין הוודקה והמכות על הבחורה בערב שבת. על פניו אולי אין קשר, אבל נער כועס הוא נער כועס בדיוק כמו שאנחנו כועסים – אבל לנו יש קצת יותר כישורי חיים (ובכל זאת אנחנו פה ושם חותכים בכביש וזורקים קללה עסיסית וגם בעל "זוכר" להחטיף לאשה קצת מכות…) – והוא סוחב איתו את העצבים והתסכול מה"דיאלוג " שהיה לו לפני חצי שעה בבית ואיזה הורים מעצבנים והוא מספר את זה בדרך למועדון לחבר'ה וכולם מכירים את הפוזה
צריך לזכור בערבו של יום שהם עדיין סוג של ילדים, נכון – עוד פחות משנה  בערך ניתן להם רובים כדי שיגנו עלינו ותסכימו איתי שרובם הגדול עושה את זה ממש לא רע, אז איך לעזאזל יכול להיות שנער שהיה  מעורב בתגרה וכמעט הרג חבר ממכות בגלל מאבק על חברה ביום שישי בערב – פתאום עושה שמיניות ומנסה לפחות לשמור עליי ? איך אפשר להסביר את זה?
 
נכון, הם לא צדיקים ואני לפחות לא נמצאת שם ואיתם כל הזמן – אבל כשאני מתחילה פרוייקטים עם קבוצות או יחידים מאד ברור לכולם ולי שהם כחומר ביד היוצר והאחריות והרשות נתונה  בידיים, בידיהם שלהם.
למה אנחנו שומעים כל כך הרבה על פורענויות סוףשבוע בעיקר? איך אפשר לומר אחר כך שהם יחסית בסדר? הם שותים אלכוהול והם מעשנים (ולא תמיד סיגריות) – הם בועטים בערך בכל מסגרת שעולה על הפרק. אז איך אפשר לומר שהם יחסית בסדר. כשאנחנו מבקרים בבתים, במסגרות שחלק מהם מצויים ואנחנו שומעים ורואים מאיפה הם באו או באים – צריך לקחת את הדברים קצת יותר בפרופורציה ובשיחות של אחד על אחד אנחנו לפעמים דמות האבא או האמא שאין להם – ואולי, רק אולי אם היינו תורמים כמה שעות מול חבר'ה כאלה – חלק קטן (אולי זה רק חלום באספמיה, אבל לא מנסיון שלי….) היה חושב ועושה קצת אחרת.
כמה מאיתנו  מנסים לנהל דיאלוג אמיתי  מעבר ל"לאן אתה הולך ומתי אתה חוזר – תגיד, נראה לך שאני בנק? ". אני יודעת שאולי זה נשמע מנותק ואין קשר בין הדיאלוגים האלה לבין הוודקה והמכות על הבחורה בערב שבת. על פניו אולי אין קשר, אבל נער כועס הוא נער כועס בדיוק כמו שאנחנו כועסים – אבל לנו יש קצת יותר כישורי חיים (ובכל זאת אנחנו פה ושם חותכים בכביש וזורקים קללה עסיסית וגם בעל "זוכר" להחטיף לאשה קצת מכות…) – והוא סוחב איתו את העצבים והתסכול מה"דיאלוג " שהיה לו לפני חצי שעה בבית ואיזה הורים מעצבנים והוא מספר את זה בדרך למועדון לחבר'ה וכולם מכירים את הפוזה
צריך לזכור בערבו של יום שהם עדיין סוג של ילדים, נכון – עוד פחות משנה  בערך ניתן להם רובים כדי שיגנו עלינו ותסכימו איתי שרובם הגדול עושה את זה ממש לא רע, אז איך לעזאזל יכול להיות שנער שהיה  מעורב בתגרה וכמעט הרג חבר ממכות בגלל מאבק על חברה ביום שישי בערב – פתאום עושה שמיניות ומנסה לפחות לשמור עליי ? איך אפשר להסביר את זה?
נכון שתמיד יהיו כאלה שיאמרו שזה לא ממש חכמה כי אני לא פוגשת אותם כל יום וכל שעה – אמת, אבל מה לעשות ? אני אופטימית נצחית ואני חושבת שאפשר להגיע  לחלק לא קטן מהם. אני חושבת שגם אני וגם אחרים מתחשק לנו לומר ש"….הוא בלתי נסבל…" – אבל כשנראה אותו/ה עומד במסדר סיום של הצנחנים  ליד הכותל – יידמעו להן יותר מעין אחת או שניים ונשמע המון הורים ממלמלים "תראה מה זה  – בגאווה גדולה של "זה הילד שלי" – אף אחד/ת לא תזכור שלפני שמונה חודשים  הוא הוציא לה את הווריד מהמצח וליתר בטחון ,הוא הוציא גם  את הנשמה…..איזה גבר הוא !!!!!