אז לפני שש שנים הגעתי לארץ הידועה כארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הלוא היא ארה״ב. יתר על כן, שפר עלי מזלי ומיקם אותי הגורל בבועת עמק הסיליקון, בה באופן קסום רוב התושבים יכולים לאפשר את האפשרויות. לה לה לנד אבל באמת.
אמיתי, בהתחלה נגעלתי. הגודל של החנויות, הגודל של המוצרים, הכמויות, המגוון. כששנכנסתי לפני שש שנים בפעם הראשונה לחנות שנקראת Costco, קבלתי סחרחורת ובחילה ולא רציתי לחזור לשם שוב. אבל לא רק שחזרתי, אפילו התאהבתי בחנות הזו, חנות החנויות, עם מחלקת בשר מושלמת, איזור גבינות מטורף, פירות יער מהחלומות בחבילות ענק, חומרי ניקוי בכמויות של תבוא תקנה רק פעם בחודשיים שלושה ארבעה, דליקטסים מהעולם כולו, אלכוהול בבקבוקים לענקים ייחודי לחנות, חבילות חטיפים ג׳יינט, אגוזים בקופסאות ביג חגיגיות… וזה לא נגמר באוכל, יש גם בגדים וקוסמיטקה… והכול שם טעים, איכותי, במחירים הכי טובים שיכול אדם למצוא ואפשר להחזיר ולקבל כסף חזרה ולא שואלים אותך שאלות. אז איך שנאתי את זה בהתחלה? ולא רק את את החנות הזאת, את כל האפשרויות. כי פשוט היה גדול עלי, לא יכולתי להכיל.
היה לי רצון קטן ולקח לו זמן לגדול, להתאים את עצמו לאפשרויות של אמריקה. אבל הוא גדל ועוד איזה, והיום, שש שנים אחרי, אני מוצאת את עצמי מאוהבת ביג טיים ועפה מכל רשתות השיווק הענקיות, Cotsco ,Target, Sephora וכמובן זו שאיתי יומם וליל Amazon, ענקית השיווק הוירטואלי. אמזון לנשמה.
פעם קראתי איפשהו שקניות באינטרנט זה הפורנו של הנשים. מדויק נכון? אני יכולה להתקשות להרדם בלילה ועל מנת להשקיט מחשבות לבחור לשוטט לי בדילים הפעילים או לסמן לי את המעניינים שיהיו פעילים בעוד כמה שעות ואז כשאקום אקבל עליהם נוטיפיקשיין… סיפוק מושלם. {אגב יש לי עדיין מידה מסויימת של שליטה עצמית ואני לא מפרקת כסף שלא גדל על העצים}
מצד שני, ההיי של הקניות שאין עליו עוררין וידוע שהוא קללת האמריקניזציה, שנדבקתי בו הוא כנראה גם סוג של מרדים שכל. אאאאאא… אני עוברת על הדילים, אאאאאא… ככה השכל שלי נרגע.
אוקי, אני גם אוהבת לשבת בגינה, בשקט או עם האיש שאיתי וילדתנו, להקשיב לציוצי ציפורים, לשתות משקה קמפרי מר או לשבת על קצה ההר ולצפות באוקיינוס הקר… צחוק צחוק, אבל משהו בתוכי השתנה. הרצון שלי לדברים גדל. ומה שמעניין הוא שהוא כאילו לא יודע שובע. נגיד אני רוצה משהו, קונה, (או אפילו מבלה ויוצרת) ואז יש סיפוק, כן, יש, אבל קצר כזה… שמתחדש נורא מהר ומחפש ממה הוא עוד יכול להתרגש. קורה לכן?
בטח יש כאלה שלא כמוני, שקונות תמיד את אותו הלחם, אותה קופסאת גבינה והליפסטיק שלהן מלפני עשרים שנה ו…. די! אתן קוראות לזה חיים? לא, אני באמת רוצה לדעת מה מספק אתכן אז?
אני חושבת שאם כבר אז לרצות בגדול והרבה, ואז את פתאום מבינה את העוצמה של הרצון, איך הוא עובד, מה את מוכנה לעשות בשביל לספק אותו ואיך הוא מסובב את העולם באמת. אני חושבת שנשים הן כוח כלכלי עצום כי פשוט יש להן רצון שלא יודע שובע… בור ללא תחתית שרוצה ורוצה ורוצה…… שבטח אפשר לעשות איתו עוד כמה דברים ואולי גם יותר חשובים מעוד ערכת טיפול פנים, או מתכון חדש לקדירת אורז עם בשר ופירות יבשים… אולי אפילו להביא שלום וחיים מלאי משמעות משובחת. אבל כנראה שהרצון שלי בשביל זה עוד צריך טיפה לגדול, אחרי שימצא עוד כמה מוצרים שווים בזיל הזול.
