וואו, ספר מטורף!
לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו מהשנייה הראשונה, הוא סוחף מאוד.
סיימתי הרגע ואני מרגישה שאני צריכה עוד זמן לעכל את מה שקראתי.
הספר מדבר על ילדה בת 8 שחיה בבית הרוס עם אמא מכורה לסמים שמזניחה אותה ואת אח שלה
ואבא שבכלל לא מתעניין בהם, אלא רק במפעל ייצור הסמים שלו ובבחורות שלו.
לילדה קוראים וייבי והיא למעשה מטפלת בעצמה ובאח שלה מאז שהוא תינוק.
יום אחד, בחור צעיר שעובד אצל אבא שלה מתרסק עם האופנוע שלו ליד הבית שלהם והיא מצילה אותו.
מאותו רגע נרקמת בין הבחור הצעיר לילדה יחסית קרובים –
הוא דואג לה ושומר עליה ולמעשה מטפל בה במקום ההורים שלה.
הספר הזה קצת שנוי במחלוקת כי הוא נוגע ביחסים בעייתים של מבוגר עם ילדה.
אני זוכרת שקראתי תגובות לסקירה של מישהי אחרת,
שהיו שיפוטיות מאוד והכריזו חד משמעית שהבחור פדופיל,
למרות שהן כלל לא קראו את הספר.
אז אחרי שקראתי, אני יכולה לומר שאני ממש לא חושבת שמדובר פה בפדופיליה, קלן הוא לא פדופיל.
וזה בדיוק מה שהספר הזה מבקש – שתשמעו קודם את כל מה שקרה שם באמת לפני שתהיו שיפוטיים.
אפילו במצבים הכי בעייתים, שנראה שנעשו מעשים חמורים מאוד,
אם לא מקשיבים לאנשים ושומעים אותם באמת לפני שחורצים דין,
עלולים לעשות עוול גדול מאוד במקום לעזור באמת.
עיקר המחלוקת פה היא על רקע היחסים של קלן (הבחור) עם וייבי, שהיתה בת 13 כשקיבלו אופי מיני יותר.
אי אפשר להגיד שזה לא יוצר זעזוע ואי נוחות לקרוא את הסיטואציות,
כי מה שלא יהיה, לא סתם קובעים את גיל ההסכמה ליחסי מין לגיל מבוגר יותר.
לרב הילדות בגיל 13 אין באמת שיקול דעת מתאים להסכים לדבר כזה, אז מהבחינה הזו זה היה ממש לא בסדר.
מצד שני, וייבי לא היתה ילדה רגילה ואילו מישהו היה טורח באמת להקשיב לה, אולי היה נמנע עוול גדול.
בקיצור, זה ספר שמעורר הרבה תחושות – צער, כאב לב, אמפתיה, הבנה, זעזוע, כעס.
הדבר העיקרי שמבינים בסופו של דבר הוא שאין כאן שום דבר שהוא שחור או לבן, יש פה בעיקר הרבה אפור.
ספר מומלץ מאוד!