מי שמכיר אותי, יודע שבחמש השנים האחרונות ליווה אותי הרומן שכתבתי. וכשאני אומרת ׳ליווה׳ אני מתכוונת לכל אספקט בחיי. מעבר ליצירה עצמה, לישיבה הפיזית והסיזיפית של מחקר וכתיבה, היו עוד המון דברים מסביב. הייתה דרך מלאה במחשבות, בדילמות, בכעסים. בעליות תלולות וירידות חדות. היו ׳עצות׳ שניתנו לי גם בלי שבקשתי ודברים שאמרתי לעצמי, היו שעות על גבי שעות של לבד, של ויתור על זמן עם המשפחה, עם חברים והיו המון מחשבות של למה לעזאזל אני עושה את זה לעצמי?
למה לכתוב ספר, להקדיש לו כל כך הרבה משאבים של זמן, כסף ומחשבות אינסופיות כשברור לי שלא בטוח שאוכל להוציא אותו לאור ושהסבירות הגבוהה היא שההשקעה עליו לא תוחזר לעולם. וגם הייתה השאלה מי בכלל יקרא אותו?
הכל התחיל מחלום שהיה לי. חלמתי לכתוב ספר. למה? לא יודעת! אבל זה היה ג׳וק שנכנס לי לראש יום אחד, התיישב וסירב לצאת משם. ג׳וק שסחבתי הרבה לפני שהתיישבתי לכתוב מילה ספרותית אחת (ואני לא מחשיבה שירים שנכתבו בגיל 16) ג׳וק שידע מה אני רוצה להגיד עוד לפני שאני ידעתי. זה היה ג׳וק מתנחל.
אז יום אחד פשוט התיישבתי והתחלתי לכתוב.
כמעט 200 עמודים היו לספר שכתבתי ואני לא זוכרת כמה זמן זה לקח, נדמה לי שמשהו כמו כמה חודשים. בסיום הקריאה כרכתי אותו, שלחתי לכמה הוצאות ספרים והייתי בטוחה שהנה זה קורה, הם מחכים רק לי.
למרבה ההפתעה התשובות הגיעו מהר משחשבתי, הן היו שליליות. בלי נימוק או הסבר. במכתב האחרון שקיבלתי היה כתוב שהכתיבה לא ספרותית.
כנראה שבתוך תוכי ידעתי את זה אבל בזמן שכתבתי, אמרתי לעצמי שאני לא אוהבת את כל ההתפלפלויות הספרותיות ושממילא יש בהוצאה עורך שיערוך את הספר. בקיצור סיפרתי לעצמי סיפור.
העניין עם הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, הוא שהם חוזרים אלינו בחזרה בצעדי סטפס, כך היה גם במקרה שלי. מאחורי הסיפור שסיפרתי לעצמי הייתה עצלות פשוטה ועכשיו היא נעמדה מולי כמו מראה ושאלה אותי מה אני מתכוונת לעשות איתה?
ניהלנו שיחה אני ועצמי והגענו להבנות. החלטתי שאני מסתכלת על זה באופן חיובי. קל מאד ליפול למקום הזה של ״אני לא מספיק טובה״, ״מה חשבתי לעצמי״ או ״כל העבודה שלי ירדה לטמיון״ קל מאד לקפל את הרעיון, לאפסן אותו בבוידעם ולהמשיך בחיי כאילו לא קרה כלום במקרה הטוב ובמקרה הגרוע כאילו אני הכישלון בגדול ביקום ולהתנהל מתוך זה בשאר חיי.
אז החלטתי להתגבר על העצלות וללכת ללמוד כתיבה. למזלי מצאתי מקום שבו היה אפשר ללמוד כתיבה וגם לעשות תואר ובאותה נקודת זמן זה שירת את המטרה שלי לחלוטין. למדתי כתיבה ארבע שנים. פרוזה, שירה, כתיבה עיתונאית, תסריט ועוד ועוד ועוד.
אחרי ארבע שנים וסיום התואר, הגעתי להחלטה. את השנה הבאה אקדיש לכתיבת הספר שרציתי.
ידעתי מה אכתוב, ידעתי מה הנושא וידעתי גם איך יקראו לספר. (ומה בקשר לספר הראשון שכתבתי? אני תמיד אומרת שהוא היה מופע החימום, זה שהניע אותי לפעולה וסיים את תפקידו כשהוא גרם לי להבין שאני צריכה ללמוד.)
סיפרתי לאחד המורים שלי- סופר בעצמו, על התכנית שלי. אמרתי לו בגאווה שאת השנה הקרובה אקדיש לכתיבת הספר שלי. הוא לא ממש התרשם והסביר לי בלי לייפות את הדברים שזה ייקח לי שנתיים במינימום והוסיף וערך חישוב מדויק של ממוצע מספר השעות שאצטרך להקדיש לזה. איך אני יכולה להתווכח עם מתמטיקה? (הרי אם הייתי טובה בה, לא הייתי הולכת לכיוון הכתיבה)
אבל החלטתי שזה לא יעצור אותי. הרי בשביל מה למדתי ארבע שנים אם לא בשביל להגשים את הרצון שלי? אני אתחיל ואולי אשבור את הסטטיסטיקה ואם אצליח אוכל לבוא להגיד לו שהוא טעה ואני צדקתי (ואיך אני אוהבת להיות צודקת)
יום אחד מישהו העביר לי את הספר ׳רקוויאם גרמני׳. קראתי אותו עד נקודה מסוימת וזה הספיק לי . זה היה העמוד שבו פגשתי את אחת מגיבורות הספר שלי לראשונה, זה היה היום שבו נטשתי את הרעיון שחיכה לי עד שאסיים את התואר. ברגע שהיא נכנסה לי ללב, היה ברור לי שאכתוב עליה. חלמתי עליה בלילה, חיפשתי עליה חומרים, הזמנתי ספרים מכל העולם, רק כדי לקרוא עליה עוד ועוד, להבין מי היא ולהיכנס לנשמתה.
ואז החלטתי שהגיבורה שלי תהיה דמיונית. יהיו להן קווי דמיון אבל הביוגרפיה שלה תהיה פרי דמיוני, אבנה לה עולם חדש שאני אחליט מה יהיה בו. כך יהיה לי קל יותר, אולי גם יצירתי יותר.
כתבתי תשעים עמודים.
ככל שהתקדמתי עם הכתיבה משהו הרגיש לי לא נכון. הרגיש לי כאילו אני הולכת מסביב, שזו לא הדרך הנכונה. עד כמה שאני מתעבת את המילה ׳אותנטי׳, אני חייבת להשתמש בה הפעם- משהו הרגיש לי לא אותנטי.
הייתי חייבת לבדוק עם עצמי למה זה קורה ומצד שני המשכתי עוד קצת.
הבטן צעקה תפסיקי והראש צעק תמשיכי. מה לעשות? לגנוז תשעים עמודים? (אם הייתי יודעת מתמטיקה, הייתי עושה עכשיו את החישוב של שעות העבודה שהשקעתי בזה ושילכו לטמיון במקרה הזה.)
אבל ככל שהמשכתי הבטן והלב השתלטו על ההיגיון. הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ולהתחמק מהסיפור שחיכה לי. התייעצתי עם סופרות שכבר הוציאו ספרים, לא הייתה להן תשובה חד משמעית עבורי. זו החלטה שהייתי צריכה לעשות בעצמי.
לבסוף הבנתי שאני צריכה לחפור ולחקור וללמוד את הגיבורה שלי לעומק ולהביא אותה כפי שהיא. אמיתית!
במבט לאחור אני מבינה שזו הייתה העצלות ששוב הרימה את ראשה. חשבתי שלהמציא יהיה קל יותר, אבל התרחקתי ממה שהביא אותי אליה מלכתחילה, ממה שמשך אותי. הלכתי על המזויף במקום להשתמש באמיתי.
גנזתי את תשעים העמודים שכתבתי, פתחתי דף חדש עם גיבורה חדשה והענקתי לה את השם עמו היא נולדה אי שם במאה ה-18 רחל ורנהאגן. וככל שהתקדמתי עם התחקיר נולדו לי עוד שתי גיבורות, חברות שלה, הנרייטה ודורותיאה.
זו אולי היתה ההתחלה של הסיפור ׳הסלון׳ אבל כבר ממש לא ההתחלה של הדרך. חלק ממנה עברתי, קצת סטיתי מהשביל אבל הצלחתי לחזור בחזרה בלי פגע. מה שלא ידעתי אז, זה שנשארו לי עוד קילומטרים לא מעטים עם שלוש הנשים שהקמתי לתחייה ושהן ואני נעבור עוד דרך ארוכה במסע אל הסיפור שלהן ושלי.
ובפוסט הבא? המשך
בואו לקרוא איך נכנסתי עם הראש בקיר.
