קראתי כבר כמה ספרים של הוצאת תמיר/סנדיק, ואהבתי כל מה שקראתי. מדובר בספרים מצויינים ומיוחדים. וניכר שמוקדשת מחשבה בבחירת החומרים כך שבסופו של דבר יגיעו לקורא הישראלי גם ספרים ייחודיים של סופרים שטרם תורגמו לעברית, ולא רק ספרים של הסופרים המוכרים והנמכרים ביותר.
"כל מה שלא סיפרתי", ספר פרוזה חדש מאת הסופרת האמריקנית סלסט אינג.
על מה הספר
הרומן נפתח בטרגדיה. כבר מהעמוד הראשון הקורא יודע שמשהו נורא קרה. לידיה, האחות האמצעית במשפחת לי, משפחה אמריקנית-סינית, נעלמה באופן סופי. בתחילה לא ברור מה קרה לה וכיצד מצאה את מותה. פרטים מסויימים יתגלו במהלך הקריאה, חלקם לקראת סיום הספר.
עם הקריאה אנחנו נחשפים לרבדים השונים של המשפחה הזו: ליום יום שלהם, לעבר שלהם, להתלבטויות ולאהבות שלהם. נראה שמשהו במשפחה הזו פשוט לא עובד כמו שצריך. אולי צריך שם התערבות רצינית? אולי טיפול משפחתי יעזור? אבל משהו מאסיבי, כך אני חושבת במהלך הקריאה. אבל רגע, אולי לא! אולי זה המצב בכל המשפחות, רק פשוט לא מדברים? בדיוק כמו פה.
מה חשבתי עליו
מדובר ברומן מרגש שמספק קריאה קולחת למרות המון רגעים קשים. הסופרת מיטיבה לתאר אותם בעדינות כך שלא ייתקעו לך סתם בגרון אלא יגרמו לך לחשוב מה בעצם קרה פה, למה זה קרה ואיך זה מהדהד בחיים שלך. ואולי איך אפשר היה לעשות אחרת. הילדים בספר הזה, במשפחה הזו, ובפרט לידיה האמצעית, אמורים להיות עבור הוריהם כל מה שהם עצמם אף פעם לא היו. נראה שגם האם וגם האב, כל אחד בדרכו הוא, מצפה מהבת להגשים עבורו את כל החלומות. האם הם עושים בכלל משהו בנוגע לכך? האם הם בכלל בכיוון? נדמה שלא ממש. ולכן הטרגדיה הזו שבתחילתו של הסיפור גורמת לך לחשוב.
איך זה מתחיל
לידיה מתה. אבל הם עדיין לא יודעים זאת. 1977, שלושה במאי, שש וחצי בבוקר, ואף אחד עדיין לא יודע כלום, מלבד העובדה הפשוטה הזאת: לידיה מאחרת לארוחת הבוקר. ליד קערת דגני הבוקר שלה, כמו תמיד, הניחה אִמה עיפרון מחודד ואת שיעורי הבית בפיזיקה, שישה תרגילים מסומנים ב־וי. בדרך לעבודה אבא של לידיה מעביר תחנה ל־WXKP, החדשות הכי טובות בצפון־מערב אוהיו, ומתרגז מהרעש הסטטי. אחיה מפהק על המדרגות, עדיין אפוף שרידי חלום. ובכיסא בפינת המטבח רוכנת אחותה בעיניים פעורות מעל דגני הבוקר, מוצצת אותם אחד־אחד, מחכה שלידיה תופיע. היא זו שאומרת לבסוף, "לידיה מתעכבת היום."