כאשר סיימתי את הספר הזה, מיד הלכתי לחפש תמונה של הסופרת ולוודא שהיא בעלת עיניים מלוכסנות, ואכן זה המצב, ובאופן מפתיע גיליתי שאחת התמונות שלה היא עם הכיתוב 'הוא לא מבוסס על חיי שלי'. הספר הזה הוא לא קליל ומספר עלילה קשה ולמרות הריחוק של הסופרת ועצם העובדה שבחרה למקם את עצמה כמספרת יודעת כל, לא ניתן שלא לחוש שחוויותיה ואישיותה נמצאים כנראה קצת בכל אחת מדמויות הילדים בסיפור. תחושת האותנטיות חזקה מאוד וזו בהחלט נקודת זכות גדולה לספר הזה.
קשה להסביר כיצד במשפחה שגרה על שפת האגם, יש רק ילד אחד מתוך שלושה שיודע לשחות וזה לא הדבר המזור היחיד במשפחה הזו. לידיה היא הילדה הרצויה היחידה של בני הזוג לי, מרילין אמריקאית לבנה וג'ימס שהגיע מסין כילד לארה"ב. אחיה הבכור ניית', הגיע בהפתעה ושינה את גורל שני הוריו והאנה הקטנה, גם היא מגיעה בהפתעה ומשנה את מהלך ההתרחשויות במשפחה. לידיה היא הילדה שאליה נשואות עייני הוריה כילדה שתגשים את כל המשאלות והחלומות שלא הצליחו להגשים בעצמם.
ג'ימס שניסה כל חייו להפוך לאמריקאי ללא הצלחה ומרילין שמנסה לברוח מדרך חינוכה ושואפת לקריירה מצליחה מחוץ לבית. הסיפור הוא ניסיון להבין מה הוביל למותה של לידיה שגופתה נמצאה באגם, תוך שהוא נע קדימה ואחורה בציר הזמן ופורש לפנינו את הטרגדיה של חיים בפרבר אמריקאי בשנות ה- 70 . שטוף גזענות ושוביניזם. הדברים האלו בנוסף לתחושת התסכול של כל אחד מההורים, מוביל את לידיה ומשפחתה לחיים של בדידות והרבה מאוד עצב, שפוגע בכל אחד ואחד מבני המשפחה. מותה של לידיה הוא טרגדיה נוראית למשפחתה אבל הוא לא יותר עצוב מחייה וחיי המשפחה כפי שהם מתגלים לאורך הספר.
הספר כתוב בצורה מאוד קולחת ועל אף העיסוק בנושאים לא פשוטים, הוא מצליח לרתק ולשמור על תחושת מתח ותקווה לטוב. האם היא מתממשת בסופו? ממליצה לכם לגלות בעצמכם!
כל מה שלא סיפרתי מאת סלסט אינג
