כל מה שיש בך - זו את.

לפני 6 חודשים, היא נכנסה לחדר האימון והתיישבה מולי.

פנים נפולות, מחזיקה בכוח את הכאב שהיא מרגישה, נראה לי שהיא פחדה שאם היא תשחרר טיפה, הכל יתפרץ החוצה ויטביע את שתינו.

"כבר 32 שנים, שכל מה שאני עושה לא מצליח לי, אני מרגישה תקועה, קשורה בתוך איכס אחד גדול ואני לא מוצאת את היציאה ולא מצליחה להשתחרר. נמאס לי, אני לא שווה, אני כישלון, זה לא יקרה לי, אין לי כבר כוח, גם אבא ואימא שלי חושבים ככה עליי, והגברים שיוצא לי להכיר, כולם זורקים אותי ומוכיחים לי שאני באמת אפס"

הסתכלתי בה ונזכרתי במשפט – "כל מה שיש בך זו את" ואם אנחנו מאמינות שיש בנו שום דבר, זה בדיוק מי שאנחנו, שום דבר.

אני יושבת מולה, הלב שלי מתכווץ בתוכי,

אני רואה מולי אישה מהממת ביופייה,

מלאה ביכולות בכישורים,

אישה רגישה, עדינת לב וחזקה כמו ברזל,

ולה אין שום מושג שזו היא.

אני נזכרת בי, הייתי שם בדיוק כמוה, באותה הנקודה הייתי עיוורת למי שהייתי, למה שהשגתי, לכמה שהצלחתי,

אני נזכרת ונעצבת על הזמן שבזבזתי עד שיצאתי אני למסע לתוך עצמי, הלוואי והייתי יוצאת אליו עוד קודם.

אני נושמת עמוק מולה, נשימה אחרי נשימה, היא מתחילה לנשום באותו הקצב, באותו העומק ומשהו בה מרגיש בטוח, היא משחררת את האחיזה, ושוברת סדק, פתח ליציאה, ומתחילה לבכות, בכי עמוק, בלי שליטה, חופשי משחרר. היא בכתה לאורך כל הפגישה ואני נושמת איתה, מאפשרת לה את מרחב השחרור, שולחת לה אהבה מהלב שלי ללב שלה, לוחשת מילים שיזרעו זרעי הכרה והערכה – את אור גדול, יש בך הרבה יותר ממה שאת יודעת, את מצליחנית, את שווה, את ראויה, את כל יכולה, את יפה, את חזקה, את מלאת אהבה.

אני יודעת, הרבה לפניה, שהצעד שלה, להרים לי טלפון, התחיל בתוכה מסע משנה חיים,

מסע שבו היא תגלה סוף כל סוף מה יש בתוכה, והרי מה שיש בתוכה זו היא.

וכך היה.

כל מפגש אימון, היא גילתה עוד הצלחות שלה,

כל משימה היא נחשפה ליכולות המופלאים שבה,

כל שבוע היא הזדקפה יותר ויותר,

כל חודש שעבר היא התחברה ליופי המיוחד שלה,

לנשמה הטובה והאכפתית שלה,

לשכל החד והחריף שלה,

ליכולת שלה לעטוף את עצמה באהבה, ברכות ובחמלה.

והיא רצתה עוד.

וכך אימון אחרי אימון, היא החליפה אמונות שליליות באמונות חדשות שהצמיחו בתוכה, עוצמות וכוח.

העוצמות והכוח הפנימי שהיא התחברה להם, גרמו לה להבין שהיא חייבת להיפרד מהכעס והטינה שהיא סוחבת כלפי ההורים, הגברים, החברות וכל האחרים שגרמו לה כאב, צער, השפלות, הקטנות, "זהו, השבוע אני סולחת לכולם, אני רוצה שכל מה שיהיה בי, יהיה אהבה – כי מה שיש בי זו אני".

והיא קיבלה משימה, לארגן טקס סליחה לכל הרשימה, ביום חמישי בבוקר היא נסעה לים ושם היא עשתה את טקס הסליחה.

באותו הערב, קיבלתי ממנה הודעה –

"ליאורייייייייי, זה מאחוריי, תודה תודה תודה, זה בזכותך, כמעט 33 שנה שהיו בתוכי, שנאה, כעס, כאב, טינה ובגלל שזה מה שהיה בתוכי, זה מה שהייתי, בזכותך ובזכות המסע שאני עוברת, היום יש בי – סליחה, שחרור, זרימה ומעל הכל אהבה וזו אני לעצמי ולאחרים, אני שלמה ומושלמת, אני אוהבת אותי.

היא שלחה תמונות וכתבה, "תכתבי על זה, תצרפי את התמונות, כי כמו שאני יודעת, אני לא היחידה שכל מה שהיה בתוכה היה שום דבר וזה בדיוק מה שהייתי בעיניי, אפסית. ולך היה את הדרך להוביל אותי למסע לגלות את כל מה שיש באמת בתוכי ולדעת שאני שלמה ומושלמת בדיוק כמו השפע שבתוכי, אני מאחלת לכל אחת, לבחור למסע הזה איתך, לי הוא הציל את החיים".