כל המשפחות…

בחורה עם מחשב נייד

הקשבתי היום בדרכי חזרה הביתה מעבודתי לתוכנית משפחה גרעינית עם אברי גלעד ועינת נתן. יש בה הרבה רגעים נחמדים בתוכנית הזו וגם הרבה דוברים אינטליגנטים שלמדו וחקרו ויודעים דבר או שניים. אבל מה שהטריד אותי היום בתוכנית שהוקדשה מטבע הדברים ליום המשפחה, זו ההתייחסות הכל כך שמרנית ליום ולמוסד הזה "מוסד המשפחה". בעיקר מצד מגישיה ומבין שניהם בעיקר ממי שהיה פעם סמל לחתרנות ואמירה מקורית וכבר מזמן שקע בבנאליות מרופדת היטב ובדעות מיינסטרים שמיישרות קו עם הרוב

הכי צרמו לי אנחות בנוסח אח…אין על משפחות, שנאמרו באגביות מתרוננת. באמת אברי? גם כשהמשפחה היא לא בדיוק תמהיל הומוגני של זוג שחי בדלת האמות של משפחתו הגרעינית? גם כשלכל כך הרבה(כמוך) יש עוד  "ספיחים" ממשפחה אחרת שלא צלחה? והחיבור הוא לא תמיד, איך לומר

? one big happy family

ולהבדיל, גם כשאנחנו שומעים, רק ברשת שכנה לך, אצל קרן נויבך כל בוקר כמעט, על המשפחה כמקום הגיהנומי ביותר עלי אדמות, שלא רק שאינו מגונן כדברי המיתוס גם מתעלל בחסרי הישע בתוכו…ומכיוון שזו "הספירה הפרטית", עד שמישהו יתערב אם בכלל, הרבה צלקות ייחרטו בגופם או בלבבות בני המשפחות הללו

והאם באמת "אין על משפחות?" תמיד? האם אכן מתקיימים העקרונות שאנחנו כל כך רוצים להאמין בהם של אהבה ללא תנאי, הגנה, נאמנות, היעדר אינטרסים כלכליים, ערבות הדדית ועוד, בכל המשפחות? מאיפה צמח הדגם של המשפחה המאושרת הזו שכולנו רוצים להידמות    אליה? (ולא חלילה לאומללה כל אחת בדרכה, כדברי טולסטוי) הלוא הספרות, אפרופו, מפרקת אותן אחת אחת, את המשפחות

     והיום הזה שהיה פעם יום האם, יום קטן של הכרת תודה עם מאפרת חימר עקומה וברכה מאוירת במעטפת נייר מקופל, הפך לחגיגה רשמית של המיתוס

אז אולי אני משביתת שמחות, רובנו מחייכים על הכיסא הקטן בגן ומוחאים כפיים לצלילי אימא יקרה לי ומשתפים פעולה עם שליחת  התמונות המשפחתיות לגננת או למורה ונהנים בסך הכל מהקטנים המרקדים וגם מאלה שמסרבים בכל תוקף לקום מהכיסא. רובינו נסכים שהילדים זה הדבר הכי טוב שקרה לנו ונדבר עליהם בעיניים נוצצות ונשלח אינספור תמונות שלהם, לועסים, מחופשים ומתגייסים. שזה אגב, הדבר שהכי מעניין את ההורים והכי משעמם את הצופים המסכנים

אבל כשלדוברים משמעותיים ניתן זמן שידור, הייתי מצפה שהם קצת… יטילו ספק, שלא ישרתו ויעבדו את המיתוס בנוסח שמוכרים לנו בסדרות אמריקאיות. שם ההורים תמיד מדברים בשקט ומדגימים מניסיונם ונוקשים באדיבות על דלת המתבגר והוא, כזה נחמד, גם מזמין אותם להתיישב, ובני המשפחה תמיד מתייעצים  זה עם זה לפני החלטות חשובות, ובעיקר יש המון

  i love you   והמון   i want to talk to you

ומעל כל האינטריגות – אחרת אין דרמה ואין עלילה – ומעל התחרות והקנאה והיחס המפלה והציפיות המוגזמות, מרחפת עננה ורודה ומתוקה שנאנחת

 :(כמו אברי)

"אין על משפחות"

יום משפחה שמח