כל דבר בזמנו – פוסט חזרה

את פוסט החזרה שלי לכתיבה בבלוג אני מקדישה לנושא אישי כואב, עם סוף טוב ומסקנה חיובית.

timing
צולם בזמן טיול משפחתי

בדיוק השבוע לפני שנה, סיפרתי לאמא שלי שאני בהריון (עם אופיר, כיום בת 5 חודשים). אני זוכרת את זה כי זה היה בשבעה של דוד יואב, בבוקר, בדיוק אחרי בדיקת דופק שיצאה תקינה סוף סוף בשבוע 9.

הפעם הקודמת שסיפרתי לה שאני בהריון, הייתה חצי שנה קודם לכן, באפריל, שבוע אחרי שהסתיימה השבעה של אבא שלי. כל כך רציתי לספר לשניהם ביחד, ותחושת הפספוס הזו, שאבא לא הספיק לשמוע ממני את המילים האלה – הכאיבה לי עוד יותר. אולי גם הייתה לי איזושהי תקווה שזה יתן לו עוד כח להמשיך לחיות.

שבוע אחר כך הייתה לי הפלה. השק לא התפתח כמו שצריך, ולמזלי הגוף שלי יודע מה טוב בשבילו, ולפני שהספקתי להתערב, הוא עשה את מה שהוא צריך לעשות כשגדל בו משהו שלא צריך להיות שם. ההתרגשות וההבנה שאני הולכת להיות אמא עוד 9 חודשים (תאריך הלידה המשוער היה יום ההולדת של אבא ב-1.1) התחלפו בכאב, תחושות אשמה וכעס – על עצמי, על אבא, על העולם. המחשבה הטובה היחידה שהצלחתי לחשוב עליה הייתה: מזל שלא הספקתי לספר לאבא.

timing
צולם בזמן טיול משפחתי

אפילו ירח הדבש שלנו באירופה בקיץ לא הצליח להוציא אותי מהמצב הדיכאוני שנקלעתי אליו (בוא נקרא לילד בשמו). במשך שישה חודשים הרגשתי שאני לא מצליחה לעשות כלום, לא לעבוד כמו שצריך, לא להתאמן ולא לחזור לאיזושהי שיגרה. בכיתי כמעט כל יום וכל מה שרציתי זה להיות עם המשפחה. ביליתי המון עם אמא, האחים ודוד יואב, שהתאשפז כמה פעמים בתקופה ההיא באותה מחלקה בה אבא נפטר ברמב"ם – מקום שלא חשבתי שאחזור אליו יותר לעולם. אז חשבתי…

למזלי גם בתקופה הזו, כשלא התעסקתי בשיווק עצמי, המשיכו להגיע אלי הצעות עבודה. אחת ההצעות הייתה לצילומי חופשת כושר גלישה ויוגה במרוקו, עם חברת ACTIVE VACATIONS, שעבורי זו הייתה הגשמה של אחת מהמטרות שהצבתי לעצמי.

בשבועיים שלפני הטיסה למרוקו הלכתי לשתי פגישות – אחת עם המלווה הרוחנית של המשפחה שהייתה איתנו בחודשים האחרונים של המחלה של אבא, ואחת עם פסיכולוג – לראשונה בחיי. לא נשארו לי נוזלים בגוף אחרי הפגישות האלו, אבל אחריהן הרגשתי שאני חוזרת לתלם. הרגשתי שאני מתחילה לשחרר את האבל, ולחזור לחיות. התחלתי לקום כל בוקר ב-7 ולעשות יוגה, להתאמן שלוש פעמים בשבוע בקרוספיט אחרי צהריים, קיבלתי עוד עבודות והיה לי פתאום זמן להכל.

שבועיים אחרי שחזרתי ממרוקו גיליתי שאני בהריון שוב. ידעתי שהפעם המצב הנפשי שלי הרבה יותר טוב, שאני מוכנה נפשית להיות אמא ושאני עושה את זה מהסיבות הכי נכונות, והבנתי שגם הפעם הקלישאות ניצחו את הכל: כל דבר בזמנו.