למה נשים שמתחילות לרוץ מרגישות צורך לכתוב על זה? ולמה נשים כל כך אוהבות לקרוא סיפורי ריצה של אחרות? הרי סיפורי הריצה סובבים, בסופו של דבר, סביב אותן אמירות:
* אני לא מאמינה שבחיים לא רצתי והיום אני מתאמנת למרתון!
* אני לא מאמינה שהייתי אלופת התירוצים בשיעורי התעמלות והיום אני אשכרה רצה מרצוני החופשי!
* אני לא מאמינה שהפסקתי באמצע הריצה באימון האחרון! (או "משבר האמצע – האם אני אצא מזה?")
* אני לא מאמינה שעשיתי את זה! אני מלכה! (נכתב ממש אחרי הריצה, כשהאנדורפינים עדיין משלים אותך שהשמיים הם באמת הגבול)
כי מי שכותבת על ריצה, כותבת על משהו הרבה יותר גדול; הריצה היא רק המשל והיא מסמלת משהו עמוק וחשוב יותר: אני, כאישה, לא מוכנה לעמוד במקום. חשוב לי לזוז, להתקדם, לטפס אל עבר מטרה מסוימת, לאתגר את עצמי, להיות כל הזמן בתנועה.
ההריונות, על כל קסמם, מעכבים לנו הזדמנויות, האימהות עוצרת לנו את הקריירה, ומתישהו אחרי כל אלה, כשהילדים כבר גדולים, אנחנו שמות לב שאנחנו כבר לא בנות 30 ושכדאי שנתחיל לזוז. מכל הבחינות. מה לזוז? לרוץ! ומהר – להקדיש לעצמנו זמן, להתייחס לגוף, להתאפס על התזונה, לחזור לכושר, להמשיך את הקריירה מהמקום בו קטענו אותה, לשאול מה אנחנו בעצם רוצות מהחיים – ולרוץ להשיג את זה. כי צריך להדביק פערים, כאלה שגברים לעולם לא יבינו וגם לא יחוו על בשרם, לא ילמדו מנסיונם ולא יראו בתלוש המשכורת שלהם.
לפני 10 שנים הפסקתי לרוץ. הייתי רצה פעמיים בשבוע 5 ק"מ ומסיימת אותם עם הלשון בחוץ. ואז ההריונות, הלידות, הילדים, הילדות. הריצות היחידות שהכרתי היו הריצות אחריהם בגן השעשועים. תרגילי הכח היחידים שעשיתי היו קיפול העגלה, הכנסתה לבגאז', סחיבת חבילות חיתולים וטיפוס על מגלשות.
הזמן והאנרגיות נשאבו ממני לטובת יצורים קטנים וראויים בהחלט, אבל ידעתי שכשהם יגדלו קצת אני אחזור לעצמי ואחזיר לעצמי; אחזור להתייחס כראוי לגוף ואחזיר לעצמי את הדברים שאני כל כך צריכה גם בתחומים אחרים: מטרה, עשייה, אתגרים, תכלית, תוכן ואפילו סתם שבירת שגרה.
אז חזרתי למסלול הקריירה, מגששת מחדש את המקום שלי בתעשיה, מתאמצת, משקיעה, מתקדמת, מג'נגלת עם הזוגיות, הבית והמשפחה, ונהנית מהפירות.
רק מסלול הריצה נותר יתום וחיכה שגם יומו יגיע. והוא הגיע בתזמון מושלם עם ההזדמנות לקחת חלק בפרויקט של אדידס – 100 רצות שמתאמנות בקבוצות במשך 10 שבועות לקראת מרתון סמסונג תל אביב, שיתקיים בסוף פברואר. כל אחת מאיתנו הוזמנה לבחור את המרחק שמתאים לה, החל מ-5 ק"מ ועד 42 ק"מ, וצוותה לקבוצה של 25 בנות ומאמן או מאמנת.
אנחנו בתחילתו של השבוע ה-8 בפרויקט. אני יוצאת פעמיים-שלוש בשבוע, בשיא הקור, אחרי יום עבודה ולפני שהילדים הולכים לישון, בידיעה שעינב, המאמן האלוף, הולך לקרוע לי את ה *** עם ריצה ותרגילים שמטרתם לחזק את הגוף, במטרה לתמוך בריצות שהולכות ומתארכות.
האימונים הופכים לאינטנסיביים יותר, המרחקים גדלים, המאמץ גם – ואין בכלל שאלה אם להמשיך, אם כדאי, אם כיף, אם זה משתלם. אני לא יודעת מה זה "משתלם", אני רק יודעת שתוך חודש וחצי הגעתי לריצה רצופה של 10 ק"מ (היי! עכשיו גם אני אחת מאלה שכותבות על זה!) ואפילו בקצב סביר, ואני יודעת גם שכשהמרתון הזה יהיה מאחוריי, אני לא מתכוונת לעצור.
אנחנו, הנשים, לא יכולות להרשות לעצמנו לעצור אפילו לרגע, כי בחברה כמו שלנו, שהשינוי התודעתי בה כל כך איטי, אסור לנו לשקוט על השמרים. הפערים בין גברים לנשים – בקידום הקריירה, בשכר, בייצוגים בתקשורת – כל כך גדולים, שאם נירדם ליום-יומיים, נצטרך להדביק פער של שנים.
נשים שרצות תמיד מעוררות השראה אצל נשים אחרות ונותנות להן דרייב, אפילו בלי לדעת את זה. בגלל זה סיפורי ריצה נקראים בשקיקה.
אז תתחילו לרוץ, לא משנה לאן. לתהות, לטעות, לחפש את הדרך, לחוות, לנסות, לשאול שאלות, לדרוש תשובות, לגבש מטרה, להאבק למענה, למלא את עצמכן בכל טוב של עשייה והגשמה. העיקר לא להתקע. להיות כל הזמן בתנועה, לא רק בשביל הגוף.
אנחנו נשים – וכל אישה צריכה לרוץ לאנשהו. ואז לכתוב על זה.