והינה אנו זוכים לעלות לארץ ישראל! כך, בשנת 1992 כשברקע נשמעים קולות המלחמה וקולות יריות ממש ליד ביתנו בכותאיסי שבגאורגיה, בשקט בשקט התחלנו לארוז את חיינו בקופסאות ובמזוודות לקראת העלייה לארץ ישראל.
כשגלגלי המטוס נגעו באדמת ארץ ישראל, התלהבות רבה אחזה ביושבי המטוס והוא נתמלא במחיאות כפיים סוערות. השמחה לא ידעה גבולות וכולם החלו לשיר את "התקווה".
כאן בביתנו, בארץ ישראל שלנו הכל יהיה בסדר – כך חשבנו. אך במהרה ההתלהבות והשמחה שאחזו בנו התפוגגו כלא היו ונאלצנו לעבור תקופה קשה ביותר, תקופה שכל עולה חדש בארץ יוכל להזדהות איתה בקלות.
אני, רק בת 9, ילדה מלאת שמחת חיים וחייכנית, יודעת רק מילה אחת קטנה בעברית – "שלום". שובצתי בכיתה ד' בבית-ספר דתי בטירת הכרמל.
ספטמבר, יום ראשון שלי בביה"ס החדש והגדול, והמילים "הכל יהיה בסדר!" מהדהדות לי בראש.
אך כמה התאכזבתי כשפגשתי במציאות מול עיניי. יושבת בכיתה והדיבורים של המורה ושל התלמידים חולפים מעל ראשי – לא מבינה מילה. הולכת לאולפן שבביה"ס רק כמה פעמים בשבוע. לא מבינה אף אחד ולא מבינים אותי.
בהפסקות התלמידים התחילו להצביע לעברי ולהביט בי כאילו שאני חייזר שנפל מהחלל.
ואז החלו ההתלחששויות, הצחוקים, הלגלוגים, ההצקות, ההקנטות, וה"בריונות המילולית" – טוב שבהתחלה לא הבנתי את מה שאמרו עליי אך עיניי ראו, ראו את התנהגותם המזלזלת של התלמידים כלפיי. לצערי, לאחר זמן מה הבנתי כי התלמידים קראו לי "רוסיה מסריחה".
ואני, מה בסך הכל רציתי – למצוא לי חברים!
יום אחרי יום, לאחר שההקנטות וההצקות גברו – על המבטא שלי, על הבגדים שלי ובכלל על כל כולי, מילדה שמחה וחייכנית שהייתי הפכתי לילדה פגועה, עצובה ובודדה. הייתי ילדה שמנודה מהחברה. בכיתה יושבת לבד בצד, בהפסקות יושבת לבד בצד, עצובה ובוכייה. יום יום הייתי חוזרת עם דמעות אל ביתי.
"בבקשה אמא, אבא אל תשלחו אותי יותר לביה"ס, לא טוב לי שם!"
"למה בכלל עלינו לארץ? עדיף לחזור לגאורגיה, שם היה יותר טוב!"
כל בוקר התחננתי להוריי וביקשתי שלא ישלחו אותי יותר לביה"ס.
שנאתי את התלמידים – את התנהגותם כלפיי!
שנאתי את המורים – לא הבנתי אותם!
שנאתי את ביה"ס – "לא רוצה לחזור לשם!"
שנאתי להיות בארץ – "למה בכלל עלינו לכאן!?!"
ומה בסך הכל רציתי – למצוא לי חברים!
כך עברו עליי, 3 שנים בחיי כעולה חדשה בארץ ולצערי גם לאחר מכן היו תקופות לא קלות בכלל. הוריי, כמעט כל בוקר היו באים לשיחה עם המורה והמנהלת על מה שעובר עליי וגם להם היה קשה. קשה שלא מבינים את דברייך וקשה שאתה לא מבין את דבריי האחרים. ועברית לא שפה קלה כלל וכלל והלימודים בביה"ס דתי קשים שבעתיים.
הוריי המשיכו לנחם אותי, לעודד אותי כל בוקר ולא וויתרו לי ולא וויתרו עליי. בלית ברירה, עצובה ועם כאב רב בליבי הייתי חוזרת כל יום לכיתה המנוכרת והקרה.
מילדה מלאת שמחת חיים חייכנית וחברותית הפכתי לילדה עצובה, בודדה, מופנמת וחסרת ביטחון עצמי. בכיתה פחדתי לדבר שמא יצחקו עליי שוב. פחדתי לפנות לתלמידים שמא "ינפנפו" אותי כהרגלם. הפכתי לילדה שקטה כ"דג במים" – "עדיף שלא ישמעו אותי! כך אולי יציקו לי פחות". בהפסקות נשארת בכיתה לבד -"עדיף שלא יראו אותי, כך, אולי יעזבו אותי בשקט!"
כמה קשה לי לכתוב דברים אלו וכמה קשה לי לספר על כך.
ניסיתי לשכוח ולא להיזכר, להדחיק ולמחוק את הכל – אך לא הצלחתי. התקופה ההיא רדפה אותי כל חיי והשפיעה על חיי עד מאוד.
מלאו לי 12 והייתי ילדה שבורה ומרוסקת. אבל אז, אז קרה מה ששינה את חיי ויצאתי לדרך חדשה, לדרך ארוכה ומאתגרת שהביאה אותי עד הלום. את ההמשך אספר בפוסט הבא.
מילדה שקטה כ"דג במים" – כיום אני מרצה, בין היתר את הרצאת המוטיבציה שלי "כל אחד יכול!". מרצה על סיפור עלייתי לארץ וכך אני מתמודדת איתו. כן, מתמודדת איתו. כבר לא מנסה לשכוח או להדחיק ולמחוק את עברי כי היום אני מבינה שאני מי שאני בגלל ההתמודדות עם מה שעברתי אז.
מספרת לתלמידים בהרצאותיי על עברי והם מקשיבים בקשב רב משתתפים בצערי דאז ויש מי שמזדהים עימו. מדגישה בפני התלמידים כי חשוב לקבל את האחר והשונה וכי גם הוא בן אדם בשר ודם עם רגשות כמו לכולנו וכי עלינו לשים עצמינו בנעליי האחר ולהבין את מצבו לעזור לעולים בכיתה ולא להפנות להם עורף. בנוסף, מדגישה כי עלינו ללמוד לחיות יחד בסבלנות ובסובלנות למען עתיד טוב יותר לנו ולכולנו כאן בארץ ישראל ובעולם בכלל.
אין ספק כי כולנו עוברים תקופות קשות בחיינו אך עלינו לדעת להתגבר עליהן ולנסות ללמוד ולהתחזק מהן. במיוחד עלינו לקוות ולהאמין כי בהמשך הכל יהיה בסדר ולזכור כי "כל אחד יכול!" להיות הגרסה המשופרת של עצמו, וכן להצליח ולהגשים את מטרותיו בחיים אם רק יעמוד מול פחדיו ויתמודד עימם.