כיתה ו', אני בת 12 – ילדה שבורה ומרוסקת! לאחר שלוש שנים של סיוט שעבר עליי מדי יום כעולה חדשה בארץ, סיוט שכלל בין היתר הצקות, הקנטות, זלזול ובריונות מילולית, לא ידעתי שהקשה ביותר מבחינתי עוד לפני.
ט"ו בשבט, אמצע שנה, חלוקת תעודות בביה"ס. חג שמח ונפלא לאילן ולצומח. כולם מקבלים תעודות מאושרים ושמחים ואת ההורים שלי מזמנים לשיחה עם המנהלת.
"לבת שלכם קשה מאוד בביה"ס, קשה לה עם השפה העברית, היא לא מכינה שיעורי בית, היא לא משתתפת בשיעורים והציונים שלה לא טובים. עדיף שנשאיר אותה כיתה. עוד שנה בכיתה ו', ככה תלמד יותר טוב את השפה העברית. עדיף שלא תעלה לחטיבת הביניים לכיתה ז'."
ואני, ממררת בבכי כל היום, לא טוב לי בביה"ס! קשה לי! צוחקים עליי, מציקים לי ומנדים אותי! אין לי חברים! עברית שפה קשה!
הלימודים קשים מאוד ובמיוחד בביה"ס הדתי שבו משתמשים בשפת עברית גבוהה! עכשיו גם רוצים להשאיר אותי כיתה !?! ואני רואה את ההורים שלי שגם להם קשה מאוד.
הם עלו לארץ מלומדים ונאלצו לעבוד מאוד קשה ימים ולילות כדי לפרנס את המשפחה.
ולא היה להם קל ללמוד הכל מחדש, להתרגל לחדש ,שפה חדשה, תרבות שונה והם מנסים והם נלחמים כל יום מחדש!
מה יהיה? מה יהיה?
אשאר כיתה ואהיה לוזרית/מפסידנית לכל החיים? אין מצב!
באותו היום שהודיעו להוריי שעדיף להשאיר אותי כיתה, החלטתי לקחת את עצמי בידיים. החלטתי שאין מצב שישאירו אותי כיתה! מספיק צוחקים עליי ומספיק מציקים לי. לא אשאר כיתה ויהי מה! החלטתי שאני אוכיח קודם כל לעצמי ואז לכולם ובמיוחד לכל אלו שצחקו והציקו – שאני כן יכולה ושאני כן אצליח!
מאותו היום ניסיתי וניסיתי שוב ושוב. ישבתי ימים שלמים אחר הצהריים עם מילון. מנסה להכין שיעורים, מתרגמת מילה ועוד מילה ועוד מילה!
לומדת כתב רש"י שהוא כתב שונה מאותיות הא'-ב'. המשפחה מעודדת ותומכה בי רבות. בכיתה אוזרת אומץ ומצביעה למרות הפחד שיצחקו עליי כמו תמיד.
מנסה להראות למחנכת את המאמצים הרבים שהשקעתי בבית בהכנת השיעורים. ניסיתי וניסיתי, ישבתי ולמדתי גם כשהיה קשה מאוד ולא וויתרתי!
כמה בכי ודמעות היו! דמעות של קושי, של התמודדות, של נסיון ושל כשלון. דמעות של הישרדות ממש לילדה בת 12! במשך חצי שנה, מט"ו בשבט ועד סוף יוני, הראתי למחנכת השקעה, מאמץ ורצון להצליח! אט אט, צברתי חברים והעברית שלי השתפרה מאוד. הינה אני מבינה מה אומרים וגם מבינים אותי! לא מוותרת! יושבת ולומדת, קוראת ומתרגמת!
והנה סוף השנה. מה יהיה אם אשאר כיתה? לא – זה לא מתקבל על הדעת! לא מוותרת! חלוקת תעודות. ואני חוששת, פוחדת לעתידי! אך מאמצי הרבים במשך חצי שנה השתלמו והוריי קיבלו בשורה נהדרת כי ביתם עולה לחטיבת הביניים יחד עם הכיתה שלה!
"ישששש! עשיתי את זה!" – הוכחתי לעצמי כי אין דבר העומד בפני הרצון!
הוכחתי לכולם כי גם אני יכולה, כי גם אני כמוהם ולא שונה, וכי אין שום דבר שיעצור אותי!
מאושרת ונחושה יותר מאי פעם עליתי לחטיבת הביניים, לכיתה ז' יחד עם הכיתה שלי.
מה שלא ידעתי זה עד כמה דרכי עוד ארוכה ועד כמה דרכי מלאה במהמורות, קשיים, אכזבות וכשלונות. (ועל כך בפוסט הבא)
