כל אחד והסליחה שלו

הקושי לסלוח טמון ברגשות שמתעוררים בנו לאחר שנפגענו מהאחר. תחושות של חוסר צדק, אובדן אמון עלבון וכאב שעלולים להתפתח לכעס, טינה, רצון לנקום ותחושה של קורבנות.
היכולת לסלוח קשורה לגורמים שונים. המחשבות שלנו, העמדות שלנו, הערכים שגדלנו עליהם.
הסליחה לעיתים היא היכולת להמשיך הלאה למרות הפגיעה והכעס.

ויש גם את הקושי לבקש סליחה. יש כאלו שמפרשים את בקשת הסליחה ככניעה, התפשרות, השפלה, כבוד, החותם שאומר שאני זה שלא הייתי בסדר "נתפסתי בקלקלתי". ולעיתים אף תחושת אשמה קשה על שפגענו ובחירה בדרך של "בריחה" והתעלמות כדי לא להתמודד עם האחריות שלי למעשה.
לבקש סליחה מחייבת יכולת רגשית גבוהה, התכוונות אמיתית ואמפתיה כלפי האחר. היכולת לראות את האחר מעבר לכאב ולפגיעה שלי ולאפשר שיח הדדי מבלי לחשוש שרגשותי הופכים ללא חשובים מול האחר ומבלי שאקטין את רגשותיו. לקחת אחריות ולא להשאר עם מטען של אשמה.

וכן, אני מודה, שהיו פעמים שביקשו ממני סליחה והתקשתי לסלוח,
והיו פעמים, שאני זו שביקשתי סליחה ואנשים לא סלחו לי.
אך מעט מאוד היו הפעמים, שלא ביקשתי סליחה (ואם כן אז רק מחוסר מודעות ולא מכוונה לפגוע)

מחקרים מראים שאנשים שיש להם יכולת לסלוח ולבקש סליחה הם בריאים ואושרים יותר.
והרי זה מה שאנחנו רוצים!!!

ביום כיפור אנחנו מדברים על חשבון נפש ובקשת סליחה אבל אנחנו צריכים להיות בחשבון נפש כל השנה. לדעת לבקש סליחה כשפגענו. לדעת לקבל את הסליחה ולשחרר.

"כִּי אֶצְלִי חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ לֹא קוֹרֶה בְּהַזְמָנָה
הוּא נִמְתָּח וּמִתְפָּרֵשׁ עַל פְּנֵי כָּל הַשָּׁנָה
הַסְּלִיחוֹת שֶׁלִּי הָרֵי נִבְרָאוֹת בְּיִיסּוּרִים
הֵן מַתְחִילוֹת בְּתוֹךְ תּוֹכִי, וְזוֹלְגוֹת לַאֲחֵרִים"

וכמו תמיד האישר היקר הזה מדבר מגרוני

תִּסְלְחוּ לִי | נֹעַם חוֹרֵב

(מתוך הספר ״טיוטה של אושר״)

תִּסְלְחוּ לִי,
אִם הַשָּׁנָה לֹא אֲבַקֵּשׁ מִכֶּם סְלִיחָה.

אִם לֹא אֶכְתּוֹב הוֹדָעַת וָּואטְסְאָפּ קְצָרָה
(הַעֲתֵק-הַדְבֵּק מִשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה)
אִם לֹא אוֹסִיף אִימוֹגִ׳י שֶׁל "אֲנִי מִצְטַעֵר"
וְאֶשְׁלַח לְמָאתַיִים מֵחֲבֵרַיי הַקְּרוֹבִים בְּיוֹתֵר

תִּסְלְחוּ לִי,
אִם הַשָּׁנָה לֹא אֲבַקֵּשׁ מִכֶּם סְלִיחָה.

אִם לֹא אֲפַרְסֵם בַּפֵייסְבּוּק פּוֹסְט עַל הַקִּיר
וְאוֹסִיף אוּלַי צִיטּוּט מִתּוֹךְ תְּפִילָּה אוֹ אֵיזֶה שִׁיר
וַאֲצָרֵף כַּמָּה תְּמוּנוֹת שֶׁלִּי – שׁוֹתֵק וְרוּחָנִי
(סְלִיחוֹת הֵן הָרֵי עִנְיָין רְצִינִי)

תִּסְלְחוּ לִי,
אִם הַשָּׁנָה לֹא אֲבַקֵּשׁ מִכֶּם סְלִיחָה.

כִּי אֶצְלִי חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ לֹא קוֹרֶה בְּהַזְמָנָה
הוּא נִמְתָּח וּמִתְפָּרֵשׁ עַל פְּנֵי כָּל הַשָּׁנָה
הַסְּלִיחוֹת שֶׁלִּי הָרֵי נִבְרָאוֹת בְּיִיסּוּרִים
הֵן מַתְחִילוֹת בְּתוֹךְ תּוֹכִי, וְזוֹלְגוֹת לַאֲחֵרִים
וְאֵין לָהֶן זְמַן
וְאֵין לָהֶן מִסְפָּר
וְאֵין לָהֶן תַּאֲרִיךְ לֵידָה מְשׁוֹעָר

כֵּן, הַסְּלִיחוֹת שֶׁלִּי הֵן עִנְיָין מְאוֹד פְּרָטִי
מִתְעַקְּשׁוֹת לְהַגִּיעַ מִמָּקוֹם אֲמִיתִּי
וְהֵן שְׁמוּרוֹת לְעַצְמִי, לַחֲבֵרִים, לְמִשְׁפָּחָה –
אָז תִּסְלְחוּ לִי,
אִם הַשָּׁנָה לֹא אֲבַקֵּשׁ מִכֶּם סְלִיחָה.