"תסתכלי על נקודה במרחב, תחשבי על מישהו שאת אוהבת והחיוך ייצא אמיתי". זה היה השיעור הראשון שלימדת אותי במערכת היחסים שלי עם המצלמה. היום אני מבינה שהמצלמה שלך סימנה לי את תחילתה של האבולוציה האישית שלי מאישה אובר-מודעת וזהירה לאישה בטוחה בדרכה.
"את סומכת עלי"? שאלת אותי בסשן הראשון שלנו. "ברור", עניתי לך. "קחי אותי לאן שתגידי". הובלת אותי אל לב השדות של אחורי קרית ביאליק, נכנסנו מתחת לפיגומים והצטלמנו בפינת נרקומנים מנותקת מהעולם עם ריח חזק של נבלה, כשבכישרונך המופתי ידעת להפיק מכל אלה כל כך הרבה יופי. באותו יום למדתי ממך להתמסר, לשחרר ולצחוק על עצמי, אבן דרך וחלום רטוב של כל מי שהיתה פעם פריקית של שליטה.
אחר כך כשהגעת לתעד אירועים שלנו ב-SUPERSONAS, הצלחת בכל פעם מחדש להנציח את הדרך שעברתי – מאישה עצורה לאישה בתנועה.
את הצילומים האחרונים שלנו עשינו ביום הולדתי ה-50, בשוק תלפיות בחיפה, על רקע קירות מתקלפים והרבה פלפלים חריפים. הפעם אני זו שרצתי קדימה באטרף ואת דלקת אחריי כשעדשת הקסם שלך והאינטליגנציה המטורפת שלך מפליאות להנציח את האישה שהפכתי להיות.
אחרי הצילומים התיישבנו אצל אילן בתלפיות. הסתכלנו בעיניים, הרמנו כוס לחיינו וקבענו דייט לעוד סשן צילומים, שנה מהיום, ביום ההולדת הבא. לא הספקנו. המחלה לקחה אותך לסיבוב היאבקות נוסף וניצחה אותך ואת כולנו בנוקאאוט.
ביום שהלכת נעלמו לי המילים. הן עדיין לא חזרו. במקומן יש לי גוש של מועקה בגרון וכיסופי לב למה שהיה ואיננו ואיתם תמונות שמשקפות את כל מה שלמדתי ממך: אוצרות בלומים של פשטות, הודיה ושמחת-יש שכל כך אפיינו את האישה שהיית.
אפרת אהובתי, אף אחד לא היטיב להנציח את ההוויה שלי כמוך. את היחידה שהצליחה לשחרר לי את הרסן ולתעד אותי חופשיה, אותנטית, חיה. לא מקרי שזה הפוסט הכי קצר שכתבתי. התמונות שלך אומרות את כל מה שצריך.
סעי לשלום אהובת ליבי. אני כל כך מתגעגעת.
[youtube NeBYphQ3Qy0 nolink]