כי כך ברא אותי הטבע

בחורה עם מחשב נייד

פעם בכמה שנים אני קונה איפור. לא, זו לא טעות. שנים, בלשון רבים. לא שבועות ולא חודשים. מה לעשות, אני כנראה לא מושלמת. אני לא אוהבת להתאפר. אני מאלה שמעדיפות לישון עוד חצי שעה בבוקר במקום לעמוד מול הראי ולהתמרח ולא אבזבז עוד חצי שעה בערב כדי להסיר את כל הצבע הזה לפני השינה. תאמינו או לא, גם ביום חתונתי לא התאפרתי. וזה לא ה'לא' היחידי שקשור ליום הזה. לא הייתי בסלון כלות, לא עשיתי תסרוקת, שכרתי שמלה פשוטה-פשוטה מכותנה ותחרה והטבעת (שעדיין על אצבעי גם אחרי 20 שנה) עלתה לי רק 65 שקלים (בערך 100 שקלים של היום). אמרתי כבר שאני לא מושלמת. אני לא מאלה שמגיל חמש פינטזו על החתונה שלהן, ידעו בדיוק איך תיראה השמלה ומה יוגש בבופה. לא מאלה שהכל היה מוכן להן בראש וכל מה שהן חיכו לו הוא לחתן המושלם לא פחות. ולמרות הכל ועל אף הכל אנחנו נשואים באושר ואם יכולתי לחזור אחורה בזמן לא הייתי משנה כהוא זה.

אז למה בכל זאת המדף שלי מלא בכל-כך הרבה צנצנות, פלטות צבעים, מברשות וקופסאות שרובן מעולם לא ראו אור יום? בדרך-כלל זה קורה ברגע של חולשה כאשר דיילת יופי חביבה תופסת אותי ביום שמצב הרוח שלי נחמד במיוחד ועם לא מעט זמן פנוי. או אז אני מתיישבת על כיסא הבר ומפקידה את פניי בידיה. אני מכירה את הסנריו בעל-פה: היא כמעט מיד תחמיא לעור הפנים שלי, אבל (תמיד יש אבל) תדגיש שאני פשוט מוכרחה לשמור עליו עם קרם לחות, בדיוק כמו זה שהיא מורחת לי עכשיו. הבאות לעלות על המוקד הן העיניים שלי שמשום מה מזכירות לה דמות של איזה צייר מתקופת הרנסנס ולכן אני חייבת למרוח איי ליינר. הלחיים גם לא מוזנחות בידיה אלא זוכות לטפיחות קלות עם מברשת פודרה שיותר מזכירה לי את מברשת הגילוח של סבא שלי ז"ל. ואז מגיעה הבקשה שתמיד מצחיקה מחדש: "תעשי ככה עם השפתיים". מה ככה, איך ככה, ובשביל מה. לפני שאני מספיקה להתנגד השפתיים שלי כבר מרוחות בצבע אדום שני שלא היה מבייש את שלגיה.

היא מאפרת אותי במקצועיות (עד כמה שאני יכולה לשפוט). החברות שלה לעמדה מגיחות מידי פעם בתזמון מושלם, סופקות כפיים בהתלהבות, משוחחות ביניהן כאילו שאני לא שם ומפליגות בשבחה של החברה המוכשרת שלהן. לא הדיילת, החברה = הפירמה שאת מוצריה הן צריכות למכור.

אני מתחילה להחליק במדרון ויודעת שבסופו של דבר לא רק שאנחת על אחוריי אלא גם אפרד מכמה מאות שקלים שעדיף היה אם היו מבוזבזים על משהו שאני באמת צריכה או שבאמת יהיה לי שימושי. אני מביטה במראה ומגלה את בבואתי המחופשת למישהי אחרת. משחררת כמה מילות התפעלות מאולצות (אחרי הכל לא נעים לי, היא השקיעה זמן) ומדדה לעבר הקופה כשידיי עמוסות בכל מיני תכשירים שאיני יכולה אפילו להגות את שמם, לא כל שכן איני יודעת מה אעשה איתם. שולפת את כרטיס האשראי שלי, מבקשת לפרוש לעשרה תשלומים כדי שהייאוש יהיה יותר נוח ויוצאת למגרש החנייה. בקושי דקה עוברת ואני כבר מתחרטת על הקנייה המיותרת הזאת, אבל לא מעזה לחזור על עקבותיי כדי להזדכות על השקית העמוסה. מתחילה ל'עבוד' על עצמי שאולי הגיע הזמן שאהיה אישה מטופחת, אך מתעשתת מיד כשאני פוסעת הביתה.

ילדיי נועצים בי עיניים ומחייכים. חמודים. מנומסים כאלה. לא ברור להם איך הם אמורים להגיב למראה האישה הזרה אך המוכרת שמסתובבת להם בסלון ומחפשת פינה לחלוץ בה את הנעליים. "מה קרה, יש אירוע שלא סיפרת לנו עליו?", הם מגששים באפלה. "לא, סתם התחשק לי לפנק את עצמי", אני עונה ולא מסגירה את חולשתי הרגעית. "את אוהבת את זה?", שואל אותי האמצעי ומנסה לפענח את שפת גופי. "לא יודעת. אני צריכה להתרגל", אני עונה בדיפלומטית ומצפה לראות מתי מישהו מהם ישחרר תגובה אמיתית למה שהם רואים. "טוב, אז גם אנחנו צריכים כנראה להתרגל", מחזירה לי בתי תוך שהיא מפשפשת בשקית הקניות.

היא בסדר. למדה איך מצד אחד לא להיכנס לפינות, אבל במקביל כבר זוממת להלאים לי את השלל החדש שנפל לידיה כפרי בשל. "אמא, אני יכולה לנסות את הקונסילר?". מה לעזאזל היא אמרה עכשיו, אין לי מושג על מה היא מדברת. "אם את יודעת מה עושים עם זה, בבקשה", אני עונה ועוקבת אחריה לחדרה. היא שולפת בחדווה את התכשיר מהשקית, אפילו לא קוראת את הוראות השימוש המצורפות וידיה כבר מלהטטות על פניה היפות. אני מתיישבת על המיטה שלה מוקסמת. זהו היא כבר לא ילדה קטנה, אבל איפה היא למדה להתאפר? בטח לא ממני. אני מסתכלת על הפלא ושמחה לפחות שהיא עושה זאת בעדינות המתאימה לגילה. "אל תדאגי", היא כאילו קוראת את מחשבותיי. "אני לא אלך ככה לבית הספר". אני לא דואגת. לפחות בדבר אחד אני בטוחה: גם היא, בינתיים, לא מוכנה לבזבז חצי שעת שינה בבוקר על איפור. מקסימום שלוש דקות כדי להחליק את הפוני.

שרית ליבנה אשכנזי
על המצבה שלי בעוד המון שנים ייכתב "כאן קבורה אשה שעשתה אהבה עם מילים". בעל העסק 'מילים זה כל הסיפור' - כתיבת תוכן שיווקית, פרסומי, סיפורי חיים ועוד. https://www.facebook.com/saritlivnewords/?modal=admin_todo_tour