כי בצֶלֶם הצַלָּם נבראת

צלמת? צלמית? אתם יודעים איך קוראים לאישה שעוסקת בצילום?

גלית רוזן צלמת ים המלח

לא פעם פונים אלי אורחים באירוע, ואין להם מושג קלוש איך בעצם לקרוא לי. "סליחה, צלמית!"  אומרים לי, ואני מתקנת אותם – "צלמת".

בסך הכל, לא מפליא אותי שלא תמיד יודעים איך קוראים לאישה שעוסקת בצילום, זה הרי תחום די גברי. כל הציוד הזה, שחור, כבד, דרמטי. טכניקה, טכנולוגיה, שעות לא קבועות, ארוכות ומאוחרות… הרבה תכונות שנהוג לייחס לגבר.

צלמת עם חיוך גדול על הפנים בפעולה. צילום: לירון בוזגלו, PACANA
אני, חמושה בחיוך גדול ומצלמה. צילום: לירון בוזגלו, PACANA

ההבדל של להיות אישה צלמת בין צלמים גברים, בא לידי ביטוי באופן הכי בולט בעבודה שלי כצלמת הראשית של פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה, עבודה שעשיתי באהבה גדולה במהלך שלוש השנים האחרונות.

בפסטיבל הראשון שצילמתי, הגיעה בערב הפתיחה גם שרת התרבות והספורט, מירי רגב, כדי לכבד את האורחים שהגיעו מכל העולם לפסטיבל. היתה לי תחרות של ממש עם הקולגות-מתחרים שלי, על הזווית הטובה ביותר לצילום השרה והמכובדים. הרגשתי שאני צריכה לתת פייט ולהשיג תמונה טובה מהשאר. כולם כמובן גברים, שאמנם מצלמים עבור עיתון או אתר, אבל אני כאן מטעם הפסטיבל, ואין סיכוי שלא אשיג את התמונה הטובה ביותר!

ערב פתיחת פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-31, 2015. צילום: גלית רוזן
ערב פתיחת פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה ה-31, 2015.  צילום: גלית רוזן

בשניות הספורות שבהן עמדו להצטלם, ניסיתי להידחף בין המרפקים שסגרו את זווית הראייה שלי. זאת היתה מלחמת טריטוריה, חד משמעית.  במהירות כיוונתי את הפוקוס והפריים, התרוממתי מעבר ל-1.74 מ' שבורכתי בו והנפתי את המצלמה למעלה כדי לקבל זווית נקיה מעדשות ומרפקים מתחרים. אספתי את הגוף לשמירה על שיווי משקל, כמה קליקים זריזים והקרב נגמר. נשמתי לרווחה ולקחתי צעד אחורה מגוב האריות. התאכזבתי מחוסר שיתוף הפעולה והתחרותיות שנוצרה. הרגיש לי שעם צלמות מסביב, זה לא היה קורה.

בשנה אחרת, קיבלתי תזכורת נוספת לפער האדיר ביני לבין הקולגות שלי, כמובן שוב כולם היו גברים.
במהלך צילום טקס הפרסים, עברתי אירוע נשי די רגיל, זה שחוזר על עצמו פעם בחודש ולוקח את הגוף והרגשות לאקסטרים… בקיצור הייתי במחזור.

תוך כדי הצילומים, עוברת מצד לצד כדי לכסות את כל הזויות, לא לפספס אף אורח או רגע חשוב. ואז, תוך כדי צילום אחד הזוכים, תחושה כזאת. של פרץ דם חזק שנוזל, וכל קהילת הקולנוע הישראלי שצופה לעבר הבמה, עדה לכתם דם ענק בג'ינס שלי.

הקולגות מצלמים. אין רחם - אין דאגות. צילום: גלית רוזן
הקולגות מצלמים. אין רחם – אין דאגות. צילום: גלית רוזן

זו תחושה משתקת, ולמרות זאת המשכתי לצלם – הזוכה המרכזי בדיוק על הבמה, ואין סיכוי שלא תהיה לי תמונה שלו להעביר ליח"צ. צילמתי בתנועות קטנות, חשבתי לעצמי שעכשיו באמת הייתי רוצה להיות "זבוב על הקיר"

אחרי כמה דקות ניצלתי קטע אמנותי כדי לבחון את חומרת המצב. לשמחתי היתה זו רק תחושה, והטכנולוגיה ההיגיינית של ימינו היתה לצידי. יכולתי לחזור לצלם בשקט, אבל תחושת השוני ביננו, שלהם זה בחיים לא יקרה, בחיים לא יהיה להם חשש כזה אפילו, ליוותה אותי במשך כל אותו יום.

בשבועות אלה, אני זוכה לעוד הזדמנות להרגיש בהבדל… אירוע נשי אחר ומשמח ביותר. אני בהריון, וכל יום שבו הבטן שלי תופחת, אני מוצאת את עצמי מוותרת על עבודות שכוללות שעות מאוחרות וקהל גדול. אסור לי לטפס כהרגלי למעלה או להתכופף כדי להשיג זוויות שונות. המאה אחוז שלי הוא כבר לא המאה אחוז שאני רגילה לתת… יש תינוק מתוק בבטן שצריך אותם.

בחתונה האחרונה שצילמתי, הייתי בשבוע 20 והצלם הראשי דאג לציין בפניי כמה אני אמיצה, להיכנס עם הבטן לרחבה. זה לא עניין של אומץ, זה עניין של תשוקה. ואני תמיד חותרת להשיג את התמונה הטובה ביותר, המרגשת והאותנטית. אם לא אכנס לרחבה – לא אוכל להשיג אותה.

ועכשיו, אני לא יכולה להיכנס לרחבה.

דברים שרואים מהרחבה, לא רואים משם.
דברים שרואים מהרחבה, לא רואים משם. צילום: גלית רוזן

לנו הצלמות יש לא מעט אתגרים, וכמו נשים בכל מקצוע, אנחנו צריכות להילחם על מקומנו ולהתאים את עצמנו למערכת, עד היום שהיא תתאים אלינו.

אבל דבר אחד מינימלי אני מצפה מאנשים שפונים אלי. תקראו לי צלמת. צַלֶּמֶת!

#דיגיטליות_בעסקים #לאומי_עסקים #saloonaschool

גלית רוזן צלמת | זכרונות שאוהבים
אוהבת לנצור את הרגעים הקטנים בחיים ולהתרפק עליהם לנצח. מתרגשת עם המצולמים שלי מכל חיוך וחיבוק ואוהבת לגרום לאנשים ובעיקר נשים, לאהוב את עצמן יותר - דרך התמונות שלי.