כיצד הקולנוע המצרי קידם את אמנות ריקודי הבטן בשנות הארבעים? (1)

בחורה עם מחשב נייד

השימוש הבוטה אשר נעשה בגופה של האישה כיום בקולנוע המצרי,  והעיוות של אמנות ריקודי הבטן שהצליחה לפרוץ את גבולות המוסכמות, ולעורר הצלחות רבות למרות היותה אמנות שנויה במחלוקת, הביאו אותי לחקור את ריקודי הבטן בקולנוע המצרי בשנות הארבעים, על מנת לעמוד מקרוב על יופייה של אמנות זו, אשר קיבלה במה הולמת באותה העת, בצל מה שכונה דאז, שחרור הנשים והתחזקות מעמדן.

נפילת משטרו של מובארק הביא לצמיחת ז'אנר חדש בקולנוע המצרי, ז'אנר הנקרא על פי עיתונאים ומבקרי קולנוע, " קולנוע הרקדנית והבריון".

העיתונאי המצרי אחמד חסן, תיאר את התופעה החדשה במאמרו: "מלחמת הרקדניות מוצתת על מסך הקולנוע הקיצי", אשר התפרסם באתר אל-סבאח (2014) , במילים הבאות :" התופעה הברורה ביותר לאחרונה בתעשיית הקולנוע במצרים היא הפקת סרטים פופולריים, מגמה שהתחזקה אחרי המהפכה בינואר 2011, ומוצגת דרך פוסטרים ענקים של בריונים ורקדניות כחלק מקידום הסרטים, דבר המעיד על הניצול של יצרנים לצורך הציבור בקתרזיס,  כדי למשוך אותם לקולנוע במטרה להשיג רווחים חומריים משמעותיים דרך סרטים שהפקתם זולה".

חסן מציין, שלמרות שתופעת ריקודי הבטן בקולנוע המצרי, הנה תופעה שכיחה, אך לא נעשה בה ניצול בוטה כמו הנעשה בה היום".

המבקרת ח'יירייה אל-בשלאווי, הרחיקה לכת, כאשר תיארה את הכאוס בקולנוע במילים הבאות:" הנשק אינו מצוי בידי המחבלים בלבד, אלא שהנשק הפך ל"פצצות פיזיות" על המסך בדמותה של רקדנית הבטן סופינז".

אלא-סוואני תקף תופעה זו במאמרו בעיתון " The New York Times", (2014), תחת הכותרת : " Dirty Dancing in Egyp ".

אל-אסוואני ציין בתדהמה הגובלת בלעג את אחוזי הצפייה הגבוהים של שני סרטוני פרומו שמטרתם הייתה לקדם שני סרטים מצריים, באחד מהם רקדה השחקנית הלבנונית הייפאא ווהבי ותוך חודש צפו בה 10 מיליון צופים, לעומתה הרקדנית האוקראינית סופינאז,  אשר צפו בסרטונה 4 מיליון צופים תוך חודש ימים, גם כן.

אל-אסוואני מציין, כי סגנון הריקוד הבוטה הפך לאמצעי לשחרור הדיכוי, וזאת בצל הטלטלה אשר עוברת מצריים.

דינה לובו,(2015), אשר פרסמה סקירה נרחבת על הנושא, תחת הכותרת: "הריקוד המזרחי, אמנות בסכנת הכחדה", המתבססת על מאמר נרחב אשר התפרסם בשפה האנגלית באתר Reorient , מציינת בתחילת מאמרה, את ההרגשה הכללית אשר פוקדת את החברה, כאשר מוצג הנושא. לרוב, ריקודי הבטן, הינם דבר מגונה המעורר פרובוקציה, ומעביר תחושה כאילו מישהו הכריח את הנשים להיחשף ולהופיע באופן פרובוקטיבי.

לובו מוסיפה, הנושא ישר מתויג בתווית מינית, גם במקום(בארץ) ממנו צמח. היא מבהירה ואומרת:" יתכן שההדרה והתיוג מגיעים  דווקא מהסיפורים והמיתוסים על הריקודים בארמונות בתקופה העות'מאנית.

ריקודי הבטן במצריים, תועדו ע"י Gustave Flaubert , ואחרים, אשר ביקרו במצריים במאות הקודמות, כאשר הגוואזיות (צועניות), רקדו ברחובות מצריים. חלק מהם, העריכו את הדבר, כדבר זול, ואילו חלק ראו בריקודים העממיים הללו מקור למשיכה אמנותית, והכוונה, לכתיבה על הנושא.(לובו, 2015).

בהיסטוריה של מצריים, הייתה תקופה אחת שבה החליפו רקדנים גברים את הנשים. בשנת 1834 גירש מוחמד עלי באשא (המשנה למלך מצרים ומייסדה של מצרים המודרנית), את כל "הגוואזיות" מקהיר. "הגוואזיות" הן הרקדניות הצועניות שהגיעו מחוץ למצריים. עלי אסר את הופעתן בפומבית. (טוראל , saleh, 1998, 495 ). עמ' 55.

סיבות אפשריות להדרה זו נעוצות בכך שריקוד הבטן זוהה עם מיניות, חישוף הגוף וסטריפטיז, כמו גם עם תרבות עממית ואמנות "נמוכה". אסוציאציות אלו תרמו לכך שחוקרי מחול "מכובדים" נמנעו מלהפוך את ריקוד הבטן לנושא מחקרי ראוי. (יאנג, 2005). עמ' 7.

מהקדמת הסמינריון שהגשתי בנושא: כיצד הקולנוע המצרי קידם את אמנות ריקודי הבטן בשנות הארבעים?

אפריל 2016

סאמיה ערמוש - samia armosh
סאמיה ערמוש-מחאמיד חיפאית ילידת 1978, נשואה ואם לשניים. כתבת לשעבר באל אתיחאד ואל אהאלי ובחדשות "הוט" בערבית. דוברת עיריית חיפה לחברה הערבית בין השנים 2006 - ועד ינואר 2017. בוגרת התוכנית לתואר שני בתרבות הקולנוע באוניברסיטת חיפה.