כימותרפיה חמישה כוכבים

בחורה עם מחשב נייד

הי חברים

חודש אחרי הניתוח, הגיע הזמן להתחיל בסדרת טיפולי כימותרפיה – 6 טיפולים בסך הכל, ברווחים של שלושה שבועות זה מזה.

פחדתי מהטיפולים לפחות כמו מהניתוח, בעיקר מתופעות הלוואי.

לפני 12 שנים, כשאבי חלה בסרטן, ליוויתי אותו לטיפולי הכימו שלו. אני זוכרת אולם צפוף, דחוס בכורסאות למטופלים ובכיסאות למלוויהם, רצפה מוצפת בתיקים ובשקיות ניילון, שמהן נשפכים בקבוקי שתייה, כריכים וקופסאות אוכל, רעש נוראי, אחיות שמתרוצצות באמוק בין מטופלים, בקיצור – בלגן איום ונורא.

עם הזיכרון, המאד לא נעים, הזה, התכוננתי נפשית לטיפול הכימו הראשון שלי.

מי שמכיר אותי, יודע שבדרך כלל אני אדם מאד רגוע. אבל אני מודה – מספר ימים לפני הטיפול הראשון, רמת העצבנות שלי התחילה לטפס בהתמדה והגיעה לשיאה בערב שלפני. כל דבר קטן שרף לי את הפיוזים.

הנה דוגמה לעצבים המבעבעים שלי: בערב שלפני הטיפול, כמעט גרמתי לתאונת דרכים (ה"כמעט" הוא בזכות שלמה, שיש לידי ברכב): נהג שניסה לעקוף אותי, אחרי שהתחלתי לאותת ולבצע פנייה שמאלה, לא ידע עם מי הוא מסתבך באותו רגע. בלי לחשוב פעמיים, פתחתי את דלת המכונית וקפצתי החוצה, רק שבלהט הרגע, שכחתי שכדאי לעצור קודם…! כדי שיהיה ברור – קפצתי ממכונית נוסעת. בנס לא נפצעתי ואם שלמה לא היה עוצר את המכונית, מן הסתם היא הייתה נכנסת בשורת מכוניות שחנו בצד הכביש. צרחתי במלוא גרוני על הנהג שניסה לעקוף, שישב ברכבו, המום ומבוהל מהאישה המטורפת שהתנפלה עליו.

נקודה גדולה לזכות שלמה: בזמן אחר הייתי חוטפת ממנו מקלחת קרה. בצדק. הפעם, חוץ מלציין ששכחתי לעצור את המכונית לפני שקפצתי ממנה, הוא הבליג ולפחות כלפי חוץ, שמר על רוגע. כנראה גם הוא קלט, שזה זמן רע להתעסק איתי.

בואו נחזור לנושא הכימותרפיה: אני מטופלת בבית-חולים רמב"ם, במרכז האונקולוגי החדש – בנין פישמן. אין לי מושג מה קורה בבתי חולים אחרים, אבל על רמב"ם יש לי להגיד רק מילה אחת: שאפו!!!

נשמע דפוק להגיד שטיפול כימותרפיה היה חוויה נעימה, אבל אין לי דרך אחרת להגדיר אותו.

כלום לא היה דומה למה שזכרתי: תהליך הקבלה מהיר מאד ומסודר, כך גם בדיקת הדם שלפני הטיפול, שתוצאותיה מגיעות תוך זמן קצר מאד. משך ההמתנה לרופא, לשיחה שלפני הטיפול, התקצר מאד גם כן. וגולת הכותרת: הטיפול עצמו. במקום אולם דחוס ורועש – קומת טיפולים שלמה, מרווחת ושקטה. לכל מטופל מוקצה חדרון קטן (לא פינה מופרדת בווילונות, חדרון בנוי). לא נחשפים לשאר המטופלים והפרטיות מושלמת. בכל תא – כורסה רחבה ונוחה, שנפתחת למיטה כיסא למלווה (חסל סדר ציד אחרי מושב פנוי ו"גניבת" כיסאות), ארונית לחפצים אישיים ושידת מדפים, שעליה טלוויזיה פרטית, עם אזניות, שלא נפריע למטופלים האחרים… לכל מטופל יש אחות, שצמודה אליו למשל כל הטיפולים, מכירה אותו היטב וזמינה מיד כשקוראים לה. חסל סדר חיפוש אחר אחות פנויה, שלא ממש מכירה אותך ולא ממש ממהרת להגיע.

שלמה מלווה אותי בימי הטיפול, עד אחרי השיחה עם הרופא, אח"כ הוא משוחרר ללכת לעבודה ואני נשארת עם אחת מחברותי הטובות, או עם כרמית (יש תורנות)

פיצוחים, פירות, קפה ומאפים, ספר מתח טוב וטלוויזיה. מה עוד אפשר לבקש???

chemo2

  משך הטיפול במקרה שלי, מרגע הקבלה ועד שאני הולכת הביתה, הוא בערך 8 שעות. זה משתנה מחולה לחולה, בהתאם לסוג הטיפול.        בכל  מקרה, תדאגו להצטייד בדברים שמעבירים לכם את הזמן. אני עשיתי לעצמי מנהג: לקראת צהריים אני הופכת את הכורסה למיטה,      נרדמת כמו תינוק וחוזרת הביתה רגועה ורעננה.

אוקיי. השתחררתי מהלחץ של הטיפול עצמו, אבל עדיין נשאר החשש מתופעות הלוואי…

זה כבר נושא לפוסט הבא. תעקבו!

ביי בינתיים, רלי.

 

 

 

 

5-star chemotherapy

Hi friends,

A month after the surgery, it was time to begin a series of chemotherapy treatments – 6 sessions total, 3 weeks apart from each other.

I was afraid of the treatment, at least as I was afraid of surgery, especially of the side effects.

About 12 years ago, when my father was diagnosed with cancer, I used to accompany him to his chemotherapy sessions. I remember the crowded room, full of armchairs for the patients, and chairs for their escorts; the floor was swamped with handbags and plastic bags, pouring forth beverage bottles, sandwiches, food containers; terrible noise; nurses who run amok  among the patients; in short – horrible chaos.

With this very unpleasant recollection, I prepared myself mentally for the first chemotherapy session.

Anyone who knows me, knows that generally speaking I am a very calm person. But, I admit, a few days before the first treatment, my stress and irritation levels were increasing steadily, peaking the evening before the treatment. Every little thing got my fuses burning.

Here's an example of my fragile nerves: On the evening before the treatment I almost caused a road accident (it was only "almost" thanks to Shlomo, who was sitting next to me in the car): A driver who tried to pass me after I started blinking and making a left turn, did not know whom he was dealing with at the monent. Without thinking twice, I opened my car door and jumped out, except that in the heat of the moment, I forgot it would be better to stop the car first… !  I want to be clear – I jumped out of a moving vehicle. Miraculously I didn't get hurt, and if Shlomo had not stopped the car, it probably would've hit the line of vehicles, that  were parked on the side of the road. I was screaming at the top of my lungs at the driver  who, at that point, was sitting in his vehicle, stunned and terrified of the crazy woman who attacked him.

Shlomo scored a point: At any other time he would've heaped ice water over my head, and rightly so. This time, except for remarking that I forgot to stop the car before I jumped out of it, he held everything in, and at least outwardly, kept calm. Apparently he realized that was not an optimal time to mess with me.

Let's get back to the topic of the chemotherapy: I am treated at Rambam hospital, at the new oncology canter – The Fishman Building. I have no idea what happens in other hospitals, but as for Rambam, I can only say two words: Hats off!!!

It sounds fucked up to say that a chemotherapy treatment is a woderful experience, but I have no other way to describe it.

Nothing resembled what I remembered: The admittance process was very fast and well organized, as was the blood test prior to the treatment, with results that were received within a very short time. The wait time for the doctor for pre-treatment consultation, was also considerably shortened. And the jewel in the crown: the treatment floor. A whole floor! No more one crowded and noisy room.

There are small rooms, for each patient (these are not curtained off areas,  but actual rooms). Patients do not interact with other patients, and they enjoy perfect privacy. every room contains a wide and comfortable armchair, that opens up to a bed, a chair for the escort (no more hunting for vacant seat and "stealing" chairs), a small cabinet for personal belongings, a shelf with a private TV and earphones, so that we do not disturb the other patients. Every patient has a nurse that is attached to him throughout all the treatments, knows him well and is accessible as soon as she is being summoned (no more searching for a random available nurse that doesn't really know you and is not in any rush to come over).

Shlomo accompanies me in the morning, until after the consultation with the physician. he is then released to go to work, and I stay with one of my good friends, or with Carmit (they take turns).

Nuts, fruit, baked goods, a good mystery book and a TV. Who could ask for anything more?

IMG_3694

In my case, the duration of the treatments, from the moment I am admitted until I go home, is about eight hours. It varies from patiemt to patient, depending on the type of treatment.

During part of the time I turn the armchair into a bed, sleep like a baby, and then I get back home relaxed and refreshed.

Okay, so I am now free of the stress in regard to the actual treatment, but I remain afraid of the side effects.

That's a topic for the next post. Follow me!

See you soon, Relly.

רומן עם הסרטן
הי לכולם. מזה מס' חודשים אני מנהלת רומן עם סרטן שחלות. חברה שעקבה אחרי מאז האבחון המליצה לי לשתף ואחרי היריון קצר נולד הרעיון של פתיחת בלוג. לא להיבהל! שם המשחק הוא: אופטימיות!