לבת הדודה בנשר קראו בלהה. גם לאימי קראו בלהה. שתיהן נקראו על שם הסבתא.
מילדותי אני זוכרת את הדודה בלהה כדודה מהמושב בצפון עם האבוקדו. וכדודה שתמיד מספרת לי איך פגשה לראשונה את אימי.
כן, בלהה סיפרה שהן התחברו מיד אחרי (לפחות באופן מטאפורי) שירדו אימי ומשפחתה אל החוף בחיפה, מאניית המעפילים עם הסרטיפיקטים מאירופה. הן אחזו ידיים בחדוות הגילוי של בנות דודות שלא נפגשנו מעולם, ושנקראות שתיהן אותו הדבר, ומעולם לא נפרדו מאז.
יותר מ-15 מכתבים.
דרך המכתבים עולה כי לדודה בלהה ולאבי היתה שפה משותפת – הם דיברו על בנים ובנות בהכשרה, הם דיברו על פוליטיקה, על עיסוקיהם ומעלליהם, על לימודיהם ועוד.
אבא נולד בתל אביב ב-1930. הוא היה תלמיד הגימנסיה. הוא היה צופיפניק מושבע בשבט הצופים דיזינגוף, שהגרעין שיצא מתוכו הקים את קיבוץ רעים. הוא השתתף בחוג הדרמטי של הגימנסיה הרצליה – שלימים 'ייצר' כמה שחקני הבימה מפורסמים (כמו לדוגמה יהודה אפרוני, שנפטר השנה, איתו אבא היה מיודד בחוג). על אף שהיה מעט צעיר מהנדרש, הוא זייף את הגיל כדי להתגייס להגנה כבר ב-1946 ואח"כ לפלמ"ח. ובאופן כללי ההיסטוריה הפרטית שלו (וכמובן גם זו של אימי) שזורה בהיסטוריה של עם ישראל, וארץ ישראל באופן שתמיד מעורר אצלי פליאה והערכה.
קראתי את המכתבים הללו, ערב אחד בשקיקה.
ואז, בין המכתבים התחבא המכתב שבו אבי מספר לבלהה איך זה היה להיות בתל אביב ביום כ"ט בנובמבר.
14 Dec 1947
השלום והברכה לבלהה!
במחילה והסליחות לך הֶמה על אשר לא עניתי לך על מכתבך הקודם. אך, בנחושים לא סָגִית, לא בחינות וכו' עכבוני מכתוב לך, אלא הפעם האמנות ומפעליה ופרוש הדברים הוא זה: הרי כבר מזמן הזמנתיך לחגיגות העשור של שבט צופי דיזינגוף והרי גם הוזמנת לבוא ואלולי המצב המחמיר (המצב הבטחוני בארץ – מ.ש.) היית ודאי באה, ועל-כן אגלה לך סודי גם שעורים כמעט שלא הכינותי.. בהיותי עסוק בסידור החגיגות והתערוכה, באשר אנוכי מנהל את החגיגות וממלא מקומו של המנהל את "החוג הדרמטי" העסוק לא מעט גם בחוגים אחרים.
בקשר לגיוס הרי מכירה את אותי, כאחד שיהיה תמיד הראשון בשורות. ואכן, אני מוכן להתגייס אך, מסיבות של שרותי בטחון, ומסגרתם וסדורי הגיוס שאין אפשרות להעלותם על הנייר, הדבר עדיין תלוי ועומד וכנראה שאתגייס בימים הקרובים עם קבלת ההוראות המתאימות. וכן, כנראה שהגיוס יהיה במסגרת יחידות התנועה.
אם לספר את כל הפרטים על ה"החג שמח" שלנו כלומר יום ההצבעה ושלשת הימים שלאחר-מכן, הרי יארכו הדברים, אך אנסה לעשות זאת בקצרה. "הבוקר" העמיד עוד ביום הששי רם-קול עצום בככר מגן דוד והוא, עמד בקשר רדיו-פוני (פעם גם הודיע בקשר רדיו-פונוגרפיה, וקראנו פורנוגרפיה) עם מסדרונות Flashing Medow כלומר מקום אולם האספה בלֵייק סַקְסֵס ב"אגם ההצלחה".
ברור שיצחק (יצחק איציק שרגיל, הדוד שלי, אחיו הבכור של אבי … ) לא ישן בשתי הלילות כמו כל עובדי "הבוקר" ולא נאריך בדברים (מעתה אדבר לא על עצמי אלא על כל גרעין תל אביב כי חיינו מאז יחד) בשתים-עשרה ורבע נתקבלה ההודעה ופרצנו יחד עם הקהל בהתקוה ואח"כ בריקודים. אח"כ (כעבור 15 דקות) הלכנו לצריף, שם נתאספו בוגרים מכל השבטים והלכנו בסך למעין מפגן ברחובות עם חצוצרה כשבראש מתקדמת "פלוגת האפניים" שלנו בפיקודי ועשינו ברחוב רעש גדול. ליד בית הועד הפועל של ההסתדרות הוצאנו החוצה את לוי שקולניק ואת דוד רמז מחדריהם והם נאמו לפנינו, משם ל"פתע" נעלמו חלק מהחברה והנשארים ואני בתוכם כבר חישבנו לילך הביתה (השעה 2:30 אחר חצות) ולפתע שוב פעם פגשנו ב"מקשרים" רוכבי אופניים שכוונו את ה"גרעין" לצריף בדרך כבר פגשנו חבר'ה נושאים סלים עם בקבוקי יין, פירות, עוגות ושאר ירקות ודברים טובים. מצב הרוח היה עילאי, קרוב וחברתי (אינטימי) וכמעט שנטשטשו הגבולין, החבריה נמצאה ב-4:15 לפנות בוקר כמעט כֻּלה בגילופין ולפתע הופיע בצריף ראש מקורח על גוף אדיר, וכנראה שכור כלוט וקורא: "יהודים יש לנו מדינה".
חבר משלנו כביר גוף גם הוא ניגש אליו, חבקו, ויצאו כולם במחול. אחרי אותו אדם נכנסו עוד שתי נשים ושני גברים. היו אלה (זה נתברר אח"כ) הראשון מֶסְקִין מ'הבימה' ואח"כ אשתו וחנה רובינא ושני הגברים היו ורשבר והסופר ח. הזז. קרוב לשעה שש הלכנו הביתה לפחות משעה, ושוב נפגשנו ונתחלקנו בקבוצות. אני הייתי עם עוד שלשה חברים שאחד מהם הוא בנו של 'אס' הידוע מביהח"ר לנקניק והנקניקות (המסעדות), וזה מספיק כדי לומר שמלאנו כרסנו במסעדתם בסנדביצים, בירה, תסס, ועוגות כיד המארח הטובה עלינו כשבפינו הסיסמה "כל מה שבעל הבית אומר לך עשה, חוץ מצֵא!' וכן הלאה.
ב-11 לערך נפגשנו שוב וכן אחה"צ ובערב וביום השני גם כן נפגשנו ואחה"צ היתה תהלוכה. ביום א' בערב היתה הצגת 'אהבת ציון' חינם לאנשי תנועות הנוער ואנו ערכנו בבית הבימה הילולא וחינגא. כל תל-אביב היתה מוצפת. בדגלי תכלת לבן. ה"ניו-יורק הראלד טריביון" גדול עיתוני אמריקה כתב בכותרת הראשית "תל אביב מכוסה בצבעי התכלת לבן". כמו כן בלטו המכוניות על כל סוגיהם כשעליהם רוכבים מספר אנשים פי כמה משהם יכולים לשאת.
זהו… ככה, באודו באיבו נקטע המכתב, וחסר לי המשכו, שלא נסרק, חתיכת היסטוריה בשני עמודים בכתב ידו היפה של אבי (שהיה אגב, רופא…)
איך הוא שוזר בקלילות יומיומית כמעט אגבית שמות של אנשים שחקוקים היום בשמות רחובות, שטרות, וספרים…
אני קוראת שוב ושוב, ומתקשה להבין מה הם באמת הרגישו, ואיך זה היה.
זהו, הכ"ט בנובמבר שלי.