כל שנה ביוני אנחנו לובשים לבן אוספים את הילדים ונוסעים לעיר, שם בשדרה החמישית לובש הרחוב הארוך והמפורסם הזה כחול לבן, מתעטף בדגלי ישאל, בלונים, (אפילו גמלים היו שם אתמול!!) במוזיקה עברית ובהפנינג אחד גדול שמוקדש כולו לישראל. מצעד גאווה ! היום התחיל בכמעט תקלה כשהחלטנו להגיע לעיר לשם שינוי ברכבת ולא לנסות את מזלינו במציאת חניה באזור שכולו פקוק וסגור בשל המצעד, כשנועם החליט שהוא לסאבויי לא יורד. שבע עשרה שנים וכל יום אני מגלה משהו חדש על הילד המיוחד שלי.איך לא חשבתי שהתחנה החשוכה, הרועשת , האורות המנצנצים, הכרוז הרועש שמכריז על בואה של הרכבת ילחיצו אותו, מין סוג של של קלסטרופוביה ופחד מהאי נודע .לא חשבתי ..רבע שעה של מאמץ משפחתי משותף מגדול עד קטן, שכנועים, "שיחודים", והבטחה אישית של אמא שהנה אני פה מחזיקה לך את היד, מחבקת חזק חזק ומי יוכל עליך כשאני כאן איתך, והופ אנחנו ברכבת..
גם השנה כמו בשנים קודמות תפשנו את מקומנו בפינת רחוב 59 והשדרה החמישית, מול חנויות הפאר של קרטייה ואפל.
קשה לתאר את ההרגשה שמציפה את הלב למראה מאות הצועדים המייצגים בתי ספר וארגונים יהודים שונים מניו יורק, ניו ג׳רזי וקנדה, בני זרמים שונים, אורתודוקסים ורפורמיים, בני עקיבא, יהודים יוצאי עירק ובוכרה, נוצרים אוהבי ישראל .מי לא!!
ים של אנשים, קשת של זרמים ועדות , שהאהבה והגאווה למדינה מאחדת אותם בשעות האלה שהם צועדים או צופים בתהלוכה .
למעט קבוצות שוליות של אנטי (סאטמרים שונאי ישראל או הומופובים שונאי אדם) שמים פה כולם בצד חילוקי דעות של ימין ושמאל ובאים להריע למדינה הקטנה גדולה הזאת.
ולמה להרבות מילים כשהתמונות מדברות בעד עצמן..
ואי אפשר בלי אחת של עוכרי השמחה שקראו מחאה נגד נישואין חד מיניים:
ואחת אחרונה עם הגיבור האמיתי של היום:)