כולנו יוצאים מגדרנו

"כולנו יוצאים מגדרנו" ספר חדש מאת קארן ג'יי פאולר. קראו מה חשבתי עליו.

בחורה עם מחשב נייד

השם של הספר הזה הוא תרתי משמע, ולא אגלה לכם למה כדי לא לעשות ספויילר. ספר חדש ומקסים.

על מה הספר?

רוז קוק, סוג של גיבורת הספר הזה והמספרת, הייתה ילדה מאוד דברנית ואקטיבית. משהו קורה שם והיא משתנה, היא הופכת לנערה, ולאחר מכן לאישה צעירה, סגורה ומסתירה. היא מעדיפה לא להתמקד במה שהיה ולנסות לשכוח במקום לנסות לזכור.
מה קרה שם שטלטל כך את חייה וגרם לאישיות שלה להשתנות כל כך?
נדמה שבזמן הווה אנחנו בעצם קוראים על משפחה קצת מפורקת. האמא מסוגרת ומוזרה, האבא שותה אלכוהול ולא עושה יותר מידי בחייו, והאח בכלל נעלם, לא ברור מתי בדיוק, ובטח שלא לאן הלך ולמה. כן יודעים שהוא מבוקש ולכן כנראה יש לו סיבה טובה להסתתר.
אנחנו מבינים עם הקריאה שגעגגוע עמוק וקיים בחייה של רוז מנהל אותה ומפעיל אותה. פרן, אחותה התאומה של רוז ושותפה לתעלולים שעשתה בילדותה קיימים רק ברקע.
פתאום יום אחד רוז מופתעת על ידי הופעתו הפתאומית של אחיה, מה שמוביל לחיפוש הולך ומתמשך אחר זהות, משפחתיות, ותשובות לשאלות הגדולות של החיים.
זהו ספרה העשירי של קארן ג'יי פאולראשר קיבל את שבחי הביקורות והקוראים. הספר זכה בפרס פן/פוקנר, היה מועמד לפרס בוקר ונמנה עם ספרי השנה של הניו יורק טיימס.
kulanu_yotzim(2)

מה חשבתי עליו?

אהבתי מאוד את הספר ולו בגלל העובדה שמה שקורה בהתחלה, רומז אך לא מגלה מה באמת קרה.
המחברת מצליחה לרקום עולם עדין של אירועים שונים בחייהם של גיבורי הספר שגרמו להם להגיע למה שהם היום והשפיעו עליהם, וממילא הם הרי אף פעם לא היו מה שניתן לכנות "משפחה רגילה". ספר מקסים ורגיש.

איך זה מתחיל?

אלה המכירים אותי היום יופתעו לגלות שהייתי ילדה דברנית. יש לנו סרט ביתי שצולם כשהייתי בת שנתיים. זה סרט מהסוג המיושן, ללא סאונד, וצבעיו כבר דהו – השמים לבנים, נעלי הספורט האדומות שלי בוורוד רפאים – אבל עדיין אפשר לראות שדיברתי הרבה מאוד. אני עסוקה בסוג מסוים של עיצוב נוף, מרימה אבנים בזו אחר זו משביל החצץ המוביל לחניה, מביאה כל אבן לגיגית פח גדולה, משליכה אותה פנימה וחוזרת להביא אבן נוספת. אני עובדת קשה, אבל בהפגנתיות. עיני מתרחבות כעיני כוכבת סרט אילם. אני מציגה לראווה פיסת קוורץ בהירה, מכניסה אותה לפי ודוחפת אותה כנגד הלחי.
אמא שלי מופיעה ומוציאה לי אותה. אחר כך היא נסוגה אל מחוץ לתמונה, אבל אני מגיבה בדיבור תקיף – מבחינים בזה לפי שפת הגוף שלי – והיא חוזרת ומטילה את האבן לתוך הגיגית. כל הענין נמשך כחמש דקות, שבמהלכן איני מפסיקה לדבר.
קליק למועדון הקוראות שלנו, לעוד ספרים והמלצות.