השבוע הייתי בהשקה של חנות ארקוס קאסה בקניון איילון, וכנהוג בהשקות (לא כולל השקות של שבוע האופנה) היה שם מלא אוכל. אז אחרי שטחנתי מלא סנדוויצ'ים קטנים וטעימים, נשנשתי גם לא מעט מקלות קולורבי וחשבתי לעצמי שאני חייבת לעשות את זה יותר, כי קולורבי הוא ירק ממש ממש טעים, וגם בריא ודיאטטי (27 קלוריות ל-100 גרם, שכוללים 91 גרם מים וכמות נאה של ויטמין סי, סידן ועוד).
נכון שאנחנו מוסיפים קולורבי לסלט הענק של שבת, אבל סתם ככה כמעט לא יוצא לי לאכול אותו ("אפשר לאכול אותו רק עם מלח ועם לימון", אמרו לי בעבודה, אבל הרשו לי להתחלחל קלות, כי למה לקלקל את הירק המתקתק והחמוד הזה בחמיצות הלימון ובמליחות המלח?)
אז בשישי בבוקר, כשהבחור הלך לסופר, אמרתי לו שיביא הפעם כמות נאה של קולורבים, וכשהוא חזר ביקשתי ממנו שיחתוך לי אחד למקלות. זאת, אגב, אחת הבעיות היחידות של קולורבי: 91 אחוז מים או לא, מדובר בירק קשיח ואני בחורה עדינה עם מפרקי ידיים חלשים. כאן נסגר לנו המעגל הסיפורי, כי את הקולורבי (פעם אחרונה שאני כותבת את השם הזה, נשבעת) הוא חתך לי בעזרת הסכין שקיבלתי במתנה בהשקה, ומייד פרץ בקריאת "כמו חמאה!" כשכרוב הקלח שבידו התמסר בקלות לסכין.
לא שסכיני ארקוס ממש זקוקים להמלצה שלי, הם משלמים מלא כסף לתוכניות בישול בשביל זה, אבל רק שתדעו שהסכינים באמת טובות (או טובים. כל אחד על פי העדפתו). לסכינים יש 10 שנים אחריות, ולא צריך לזכור מתי קניתם או איפה הקבלה, כי תאריך הייצור מוטבע על הסכין. מה שמעלה את השאלה מה קורה אם קונים את הסכין אחרי 7 שנים, כי סכין זה לא חלב, אין לה תאריך תפוגה.
לא משנה. אני פה בכלל בשביל להגיד לכם שתאכלו קולורבי (אופס). זה מעולה.
