כוחן של מילים

כבר כמה חודשים שאני כותבת כאן. גם במקומות אחרים. הכתיבה שופעת ממני, לעיתים כאילו משהו חיצוני משתלט עלי, מניע את אצבעותי על המקלדת ומחבר אות לאות ומילה למילה. אבל כל מילה שכתבתי מחוברת בחוט השני אל הלב שלי, אל המהות שלי, אל מה שאני חווה יום יום ושעה שעה.

בחורה עם מחשב נייד

מה זה בשבילי לכתוב? לאחרונה אני מרגישה שהכתיבה בשבילי היא תרפיה, דרך לריפוי עצמי. אודה ולא אבוש: אני נמנית על קוראי הנאמנים ביותר. רוצה לומר שאני קוראת את הפוסטים שלי לאחר שהתפרסמו. כמובן שאני קוראת אותם לפני שאני מעלה אותם, עורכת, משנה, מחליפה מילה, מוסיפה משפט, מוחקת פסקה. עד שאהיה מרוצה. אבל אחרי שהתפרסמו ונקראו על ידי אחרים, אני חוזרת וקוראת אותם. לפעמים יותר מפעם אחת. כך אני חוזרת וחווה את מה שחוויתי בעת שכתבתי וכבר קרה שתובנות העמיקו בקריאה שנייה ושלישית. לעיתים אני גם מתרגשת מהם. לעיתים צוחקת. יצא לי גם להזיל דמעה מדי פעם.

כל פוסט שאני כותבת הוא בעצם הדרך שלי להבין משהו שקורה בתוכי, לעבד תהליכים, תחושות, חוויות, תובנות. הצורך לתת מילים לכל אלה מחייב אותי להסתכלות מעמיקה יותר פנימה, לבחינה סובלנית ומלאת חמלה של הדברים ולדיוק עם עצמי. ביני לבין צג המחשב מתחילה תנועה עדינה, דומה קצת למה שקורה בעת התבוננות מעמיקה במראה, כזו שרואה מעבר לסך הכל, מבחינה בפרטים הקטנים הסמויים מן העין. ההתבוננות הזו באה מתוך סקרנות ילדית משהו ונטולה שיפוטיות וביקורת עצמית. כך יוצא שהבלוג הזה משמש לי כמראה פנימית.

לא מזמן שמעתי באתר המופלא ted.com הרצאה של אליזבט גילברט, מחברת רב המכר 'לאכול, להתפלל, לאהוב', שעסקה ביוצר ובתהליך היצירה. היא סיפרה שם על שיחה שערכה עם משוררת אמריקאית שאיני זוכרת את שמה, שתיארה את תהליך הכתיבה שלה בילדותה כמי שהרגישה פתאום את השיר מגיע אליה, ואז היתה רצה הביתה כדי לכתוב אותו, כי אם לא – היה ממשיך בדרכו ונשכח ממנה. הזדהיתי מאוד עם מה שסיפרה. גם לי קורה שרעיון לפוסט (תקראו לזה תובנה, או אולי הארה) תופס אותי בעת שאני עסוקה במשהו אחר. תמיד יש איתי פנקס בתיק, ולאחרונה התגייס הטלפון החכם על שלל האפליקציות שלו לעזרתי, והוא נושא בתוכו לא מעט התחלות של פוסטים, חלקם תוקתקו אל הטלפון תוך שאני משקה את הגינה שלי. לעיתים, כשאני מסתכלת לאחור על כתיבתו של פוסט, אני מרגישה כאילו לא אני היא זו שכתבה אותו, כאילו ישבה שם מישהי אחרת, אולי אחת מכפילותי הרבות (שהזכרתי בפוסט מזל תאומים), מוכשרת ומוצלחת ממני, והיא זו שכתבה את תחושותי. מייד אחר כך אני מתמלאת שמחה מהולה בגאווה בלתי מוסתרת על כך שאני זו שאחראית לכתיבה. אני חושבת שהתחושה הזו באה מתוך חיבור שגיליתי בתוכי אל אזור היצירה שלי, שלא התאפשר בחיי הקודמים, ועכשיו אני כמו תיירת בארץ חדשה: עדיין מרגישה זרה, אבל גם מלאת התרגשות, הנאה וסיפוק מהעולמות החדשים הנגלים בפני. כשאני חוזרת וקוראת את הפוסטים לאחר זמן, אני כבר מרגישה יותר בבית, כמו מי שחוזר למחוזות מוכרים.

בארץ המראות של אליס יש חוקים אחרים, פיזיקה שונה, הזמן זורם אחרת, הכל בלתי צפוי ומפתיע. כשמתחילה אצלי התחושה שהנה מתבשל לו עוד פוסט, פתאום משתנים סדרי העדיפויות, נקודת המבט שלי משנה כיוון, לעיתים אפילו תפיסת הזמן משתנה. כשיש לי משהו לחלוק, גם עייפות לא תרחיק את המקלדת ממני, ופתאום יכולות להיוולד שעות חדשות ביממה שלי. תהליך הכתיבה שלי משתנה מפעם לפעם: יש פוסטים שנכתבו בתוך דקות בודדות, יש שהתבשלו בראש כמה ימים עד שהועברו אל הכתב. אחרים נכתבו בתשלומים. ויש גם אחד או שניים שנשארו כהתחלה של רעיון שאיבד את דרכו. כולם היו בני, כולם חלקים ממני, כולם יצרו עבורי עולם קסום לרגע, שבו הכל יכול לקרות, ובעיקר – כולם משמשים לי גשר אל אנשים – הקוראים שלי. הכתיבה ממלאה אותי, מזינה את מי שאני, והידיעה שמלבדי קוראים את הבלוג שלי עוד אנשים מוסיפה עוד קצת לאחיזה שלי ביומיום, בהנאה ובשמחת החיים הבסיסית שלי.

משקפיים ורודים. זה הכל עניין של בחירה

א. חסרת תקנה
כשמי כן אני: אופטימית חסרת תקנה, בעלת נטייה מעצבנת למצוא את הטוב בכל דבר. אז למה לא לעשות עם זה משהו מועיל? הבלוג הזה, כך אני מקווה, יכריח אותי לחבוש את המשקפים הוורודים לכל מקום ויזין את נטיית האופי הזו, אם במקרה אניח אותה לרגע בצד.