הי ,
מה שלומך?
המון זמן לא כתבתי.
וככל שהזמן עבר ככה הלכתי והתנתקתי לי, כאילו שזהו, הסתיים לו פרק ונשכח.
בכלל, שכחתי את עצמי, את חוש ההומור שלי ועוד כמה דברים, זה קרה כי השנה הזאת עברנו המון שינויים.
עברתי שינויים כמעט בכל תחומי חיי, גם ענייני בריאות, פרידות לתמיד מאנשים יקרים ועוד.
אימא של ד' נפטרה, שנה וחצי אחרי אביו, זכרונם לברכה. המשמעות של זה כל כך עמוקה עבורינו. היינו רגילים ליסוע לעכו לפחות אחת לחודש, לעיתים יותר.
הילדים גדלו שם, תמיד היינו שם בחופשות ובחגים, כשהילדים היו קטנים אז גם בשבתות היינו באים להתפנק על האוכל של אנט.
השנה התחלתי עבודה, כשכירה. מאימא זמינה ללא גבולות לקפיצה לביס, כי איזה ילד שכח ספר, וזאת שמקבלת אותם עם ארוחת צהרים, הפכתי לאימא עובדת. כל הבית ניאלץ לעבור תקופת הסתגלות.
העבודה היא תוצאה של מחשבה בוראת מציאות, כל כך רציתי להשתייך למקום, לקום כל בוקר ליסוע לעבודה ולהביא את הכישורים שלי למקום אחד.
כבר כמה חודשים שאני עובדת, ולצד זה, אני כותבת את מה שיום אחד יהיה ספר, רומן, עם דמויות, מסע וכל הזה. ולכן כל האנרגיות שלי נותבו רק לשינויים האלו, התחייבתי להתרכז ולהתפקס. לא לעשות מיליון דברים.
ולכתוב ספר, מנתק אותי מהמציאות, כי זה לייצר עולם, עם חיים שלמים של דמויות שלא קיימות במציאות, וזה פוגש אותי עם סיטואציות וכאבים שחייבים להכתב.
כי אולי אחרי שאסיים לכתוב אותו, אני אסגור מעגל משמעותי בחיי.
וכל התקופה פונים אלי אנשים בטענה "לאן נעלמת?" אבל לא ממש חשבתי על זה הייתי עמוסה בכל השאר.
ולפני פחות מחודש, קבלתי את ההודעה הזאת,
וזה קרה יומיים אחרי שרציתי למחוק את הפוסט (עלה לי בפייס כתזכורת)על הקוניזציה, ואז הבנתי ש א'-אין הרבה מידע על קוניזציה ברשת, ב' – אני לא מוחקת את הפוסט, על אף שלא הכי נוח לי איתו.
והשבוע הבנתי משהו נוסף לגבי הבלוג.
הבנתי שלבלוג יש חיים משל עצמו.
ההבנה הגיעה כשישבתי השבוע עם קרובי משפחה בבר קרוב לשכונה, גם ד' וחבר שלו היו. ואני אומרת לבת זוגו של בן דוד שלי, "בואי נעשה סלפי, בזמן האחרון לא מצליח לי הסלפי, אני מרגישה לא משהו עם עצמי". והיא ענתה לי, "באמת רציתי לדבר איתך, את נעלמת!, אפילו אימא שלי בקשה ממני לשאול למה את כבר לא כותבת בבלוג?".
"מה??? אימא שלך? מאיפה? מה הקשר?"
"כן, לא יצא לנו להפגש המון זמן, אבל רציתי כבר מזמן, להגיד לך" עצרתי אותה, שפשפתי את האוזניים ואמרתי לד' "קולט מה היא מספרת לי? תקשיב"
אז מסתבר שיש לבלוג שלי קוראות מאילת, (עד לאילת הבלוג שלי הגיע!)א' סיפרה לי שאימא שלה אמרה לה, שהיא לא נכנסת לאינטרנט אלא רק לקרוא את בלוג של משהיא בסלונה, אז היא ענתה לה, "את יודעת שקרובת משפחה של ש' כותבת בסלונה", וככה תוך כדי שיחה הן קישרו את מאיה בארץ הפלאות, אליי.
כל כך התרגשתי, היא הוסיפה שאימא שלה (נ' קמרון) והחברות שלה לעבודה, קוראות בקביעות את הפוסטים שלי, ושזה לא תקין שאני כבר לא כותבת.
עפתי עד השמיים וחזרה.
וישר אמרתי לה "תמסרי לאימא שלך שבקרוב אכתוב פוסט, בזכותה".
הפוסט הזה נכתב בזכותכן, מבטיחה לכתוב פה לעיתים יותר קרובות.
כולנו עוברות אתגרים ותקופות לא פשוטות. מאחלת לכולנו שתמיד נחייך, גם שקשה, שנשמח בחלקינו ונוקיר על הטוב, שנהנה מעצמינו ומהסביבה.
ונרים כוסית לחיים, לחיי החיים עצמם.
תודה על הקריאה.
אוהבת,
מאיה